ההחלטה המשותפת לנשיא טראמפ ולנתניהו ליציאה למלחמה הייתה כורח השעה בתודעת המבחן המנהיגותי למיצוי אמיץ של הזדמנות אסטרטגית חד פעמית. מרגע זה בו החליטו לפעול, המלחמה נדרשת כמובן לניהול מחושב ואחראי לתקופה ממושכת הדורשת אורך רוח, התמדה ותיאום ציפיות עם הציבור.
חטא העגל מלמד אותנו שברגע שאדם – או עם – מפסיקים להאמין בייעודם הייחודי ומחפשים תחליפים, בדמות "עגלי זהב" של התקופה, סופם להיטמע ולהיעלם בתוך המערכות שהם עצמם סייעו להקים.
כאשר קבוצה תופסת את אובדן כוחה כהיסטורי – דווקא כשהסיכון לקריסה גדל – גדלה במקביל הנכונות לבצע מהלכים שמעצימים אותו, ו'שבירת כלים' הופכת לאסטרטגיה: ההסלמה מייצרת עומס מערכתי, מסיטה את היריב לכיבוי שריפות, ולעיתים – אם מצליחים לשרוד די זמן – מתהווה 'סדר חדש' מתוך הכאוס, שבו 'נפתחות' גם הזדמנויות חדשות, במקביל לאיומים, שניתן אולי לנצלן, כדי לשרוד.
המאבק על נוכחות הכלבים ברחובות המערב אינו באמת על בעלי חיים; הוא על השאלה מי קובע את כללי הטקס במרחב הציבורי. כשהמערב מתחיל להתנצל על נוכחותו של "חברו הטוב ביותר", הוא למעשה מאותת על טשטוש הזהות שלו עצמו אל מול דרישות דתיות חיצוניות.
נעמה לזימי היא בת לדור החדש של ה'משוכנזים. נולדה בפריפריה, לא עברה 'כור היתוך', היגרה למרכז בעידן הפרוגרס, ולבשה את דמות המקומיים כדי להצליח, ובדומה ל'חוזרים בתשובה', היא 'צדיקה יותר מהאפיפיור', ובהחלט מאמינה במה שהוא עושה.
למרות שיתוף הפעולה התקדימי, ההבדל בין וושינגטון לירושלים אינו רק בגאוגרפיה, ובהיקף העוצמה הצבאית העומדת לרשות כל אחד מהצבאות, אלא ביסוד האבחון של המצב האסטרטגי. עם ישראל והנהגתו נתונים בימים אלה בשעת מבחן היסטורית ונדרשים לאמונה ועמידה איתנה.
המאמר מתחכה אחר מקורותיה של תופעת ההשתקה והביטול. הנטייה להשתיק את יריבינו ולהעלימם טמונה בנו מגיל הגן. היא התפתחה ברמה הפוליטית, מאז תקופת התנ"ך ועד הבולשביקים. היום, הוא משמש כלי אימתני בשירות הפרוגרס הווקיסטי.
ביקורו של ראש ממשלת הודו בירושלים השתלב היטב בהקשר האזורי המתוח, הנתון בהמתנה למהלכי ארה"ב מול איראן. במערבולת האזורית שהתהוותה בשנה האחרונה, במיוחד לאחר התקיפה הישראלית והאמריקאית באיראן, האזור הולך ומתארגן בבריתות חדשות...
