האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
כבר שנים רבות מוטחות באוהבי ארץ ישראל המילים: "עדיפה שלמות העם על שלמות הארץ". ההקשר מופיע בכמיהה למנהיגות שלטונית, שתפעל כנגד המתנחלים בנחישות בה פעל בן גוריון בהטבעת אלטלנה. מי שמניף את דגל שלמות העם כנגד שלמות הארץ, חותר בעת הזו ליישום גזירת חורבן וגרוש המוני לעשרות אלפים אם לא למעלה מזה. ראוי להדהד ולזעוק על איזה 'שלמות עם' מדובר? מיהו העם ומה באמת רצוי לו?
מחאת החקלאים עוסקת באופן ישיר במאבק לשכר הוגן לעמלם. אולם רעיון היסוד להתעקשותם להגן על עתיד מפעלם, מונע על ידי האמונה כי חקלאות מקומית כאינטרס קיומי אינה רק עניין כלכלי. דווקא במדינות המערב, בגישה המתוארת במושג 'קיימות', הבנה זו זוכה בשנים האחרונות לתמיכה גוברת.
לא רק בגלל מפעל ההתנחלות קשה לחלק את המרחב הארץ ישראלי. הקושי כרוך במכלול התנאים הגיאו-פיזיים: האקולוגיים, התחבורתיים, הכלכליים והחברתיים; וגם בממדיו הביטחוניים של רעיון חלוקת המרחב. בהקשר זה יש לומר, שפירוז המדינה הפלסטינית הוא בגדר פנטזיה. לכן, אם בכל דרך נכון לנו מאבק, נותר לבחור את המאבק העדיף לנו. בבחירה בין המאבק שייגזר עלינו מתוך הקמת מדינה פלסטינית בשיבה לגבולות 67, לבין המאבק על זהות מדינת היהודים בין הים לירדן, על כלל תושביה, קיימות בהתרחשויות החדשות, סיבות רבות להעדיף דווקא את המאבק השני.
המאמר מציג גוונים שונים של התייחסות מגזרים שונים למשמעותו של יום ירושלים. יום זה הפך במרוצת השנים לחג, שבו נוטלת בעיקר הציונות הדתית חלק מרכזי. הזרם הציוני החילוני אמנם מכיר את היום, אולם השתתפותו בצעידה ברחבי העיר ירושלים מצומצמת.
בין שניהם עומד המגזר החרדי, שכהרגלו אינו נוטל חלק בחגים ציוניים, אולם אין הוא יכול להתעלם מיום זה לחלוטין.
הדרך כפולת שמונה של התורה הבודהיסטית, הינה סוג של תורת מוסר נעלה שמכשירה את האדם לחמלה וליישוב הדעת, תוך ראיית המציאות כפי שהיא. במרכז השיטה עומדות המידות הטובות, שמכוונות את האדם לדרך האמצע… הרמב"ם, בשיטתו הוא, יכול להסכים לרוב הרכיבים של התורה כפולת שמונה הבודהיסטית…
רק בתחילת יוני 2016 החלו במטה לביטחון לאומי, במשרד החוץ ובלשכת ראש הממשלה, בהתייעצויות קדחתניות, על מנת לגבש אסטרטגיה כלפי 'וועידת השלום' בצרפת. זאת, למרות שחלפו 106 הימים, שחלפו בין הצגת היזמה הצרפתית במשרד החוץ, ועד לפתיחת הדיונים הקדחתניים הללו. מדוע?
לעלייתו של דונלד טראמפ יש גורמים סוציולוגיים עמוקים. הגורם המרכזי הוא המשבר האידאולוגי שאליו נקלע השמאל החברתי. נקעה נפשם של רבים מעולם שבו מרוב רצון להכיל ולסלוח, נחלשים ההבדלים בין המדכא למדוכא, בין התוקפן לקרבן, בין הצדיק לרשע, ובין הסיבה לתוצאה. זה מסמל תרבות של הונאה עצמית, שאינה מבחינה בין טוב לרע; ושל אידאולוגיה חיובית שעברה מוטציה. טראמפ אומר בבהירות אמתות, שאינן נעימות לאוזן הסוציאל-דמוקרטית. הוא מתנהג כמו הילד ב"בגדי המלך החדשים"; ובוחריו מוקסמים ממנו, בין השאר, משום שלרבים נשבר מהצביעות.
כלל הניסיונות האמריקאים להביא לשינוי, הסתיימו בהגברת חוסר היציבות האזורית. החזרת היציבות (שתבטיח את היכולת לביצוע טרנספורמציה חברתית) חייבת להיות עיקרון מנחה במדיניות הנשיא הבא. הצעדים להחזרת היציבות חייבים להיות ממוקדים ומהירים. במאזן הנדרש, בין שינוי חברתי לשמירה על היציבות התהליכית – במיוחד בהתחשב בתנאים הנוכחיים השוררים במזרח התיכון – חייב צד היציבות לגבור, כיוון שאירוני ככל שזה יהיה, מתוך הכאוס השורר היום במזרח התיכון, לא יכול לצמוח שינוי חברתי. התמקדות ביציבות תחייב את האמריקאים לתמוך בממשלים, שהתנהלותם איננה בהתאם לסט הערכים והאמונות האמריקאים. אולם האמריקאים חייבים לזכור כי אנשים לא יקריבו את נפשם לטובת שינוי חברתי המוכתב מבחוץ כזה שלא הם ייצרו.
ממשל אובאמה הכפיל, במידה רבה, את ההימור על מדיניות ממשל בוש של ה- Freedom Agenda: פיתוח ממשלים ערבים דמוקרטיים. התוצאה היא אנדרלמוסיה במרחב, ושחיקת האמון, שלו זכו האמריקאים אחרי שנים של מאמץ כלכלי, צבאי ודיפלומטי. כישלונם של האמריקאים להצביע על בעיות בשלבים המוקדמים של התהליכים הדיפלומטים, אותם הם קידמו; חוסר היכולת שלהם לעדכן את תכניותיהם בעקבות שינוי המצב; והתעקשותם – שצעדיהם הם הצעדים הנכונים ואין אלטרנטיבות – יצרו את הקטסטרופה הנוכחית במזרח התיכון
ב- 2012 פרצו האקרים רוסים את הרשת החברתית, לינקדין, ובה מאה ושבעה-עשר מיליון סיסמאות מוצפנות של משתמשים. אם לאחת החברות המאובטחות ביותר בעולם הייתה פריצה שכזו, הפרשיה הזו צריכה ללמד את כולנו לקח חשוב: אין יותר פרטיות אמתית בעולם! רוב הסיכויים שכל המידע עלינו – לא רק ססמאות, אלא גם פרטים מזהים, מקום מגורים וכל היתר – כבר נמצא בידיים של הממשלות הגדולות מסביב לעולם, ואולי גם בידי ארגונים נוספים. אבל, המידע הזה תקף רק לזמן שבו נאסף.
