האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
מאז מלחמת יום כיפור, חגגתי עשרות לילות סדר במדים עם חיילינו הנפלאים. ליל הסדר הזה עם דגן ורטמן וחייליו, ליל הסדר האחרון בגוש קטיף, היה החשוב בחיי. רס"ן דגן ורטמן ז"ל, נהרג שנתיים וחצי לאחר מכן במבצע עופרת יצוקה. יהי זכרו ברוך. הוא מלווה אותי מאז בכל ליל סדר בעוצמת חוויה בלתי נשכחת!
עלינו להפנים, כי העימות איננו התנגשות בין צבאות בשדה הקרב; אלא, בעיקר, התנגשות הרצונות הלאומיים. רצון לאומי לא ניתן לבטל באבחת חרב. מכאן, שעלינו לנקוט באסטרטגיה, שההכרעה בה היא שבירת רצון הלחימה של החברה, ואיבוד יכולתה לפעול ביעילות. זאת, באמצעות מהפך תודעתי בחברה, המסתייע במהלכים צבאיים. לא הכוח הצבאי יכריע את העימות!
לפניכם קומץ אמות מידה, החיוניות לכל צבא; למעט – מסתבר – בצה"ל שלנו…
ב- 5 במרץ 1953 מת הדיקטטור הסובייטי, סטלין. השנים האחרונות של שלטונו התאפיינו בפחד מלווה בפרנויה מפני קשר מערבי בכל מקום. כבר בסוף יוני 1953 הודח בריה מכל תפקידיו, נעצר באשמת פעילות אנטי סובייטית, נשפט והוצא להורג. הנהגת ברית המועצות החדשה ובראשה ניקיטה חרושצ'וב, החליטה בעקבות האירועים הללו לארגן מחדש את מוסדות ביטחון המדינה…
מדינת-ישראל היא התגשמות מופלאה, אולי המופלאה ביותר במאה העשרים, של חלום לאומי. אין שום סיבה שלא נצליח באופן דומה, ואף טוב מכך, במאה השנים הבאות. לאחר מכן נחליט מה הלאה…
להבדיל מרוב המדינות הדמוקרטיות, שבהן עמידות השלטון, נשענת על מסורת של אחריות אישית, שקיפות, ויעילות במידתה, אין אחריות אישית בממסד הציבורי בישראל (כולל צה"ל והמשטרה); זולת קביעתה של וועדת חקירה, לאחר כשל מהותי; מה גם שהפער באיכות תפקודו של המגזר הפרטי, לזה שמתקיים בממסד הציבורי, מתרחב והולך…
הדיפ סטייט במיטבו נוצר בתורכיה הכמליסטית, וממנה היגר, בפורמט מעוות, למדינות מוסלמיות נוספות במזרח התיכון. בגרסה המזרח תיכונית, הוא קשור, בעיקר, לצבא; שנמצא, לכאורה, מעל הפוליטיקה, ונחלץ להגן על שלום הציבור בכל פעם שהפוליטיקאים מגדישים את הסאה, או שההמון גורר את המדינה לכאוס…
תוך מספר שנים מתום המלחמה, ירד, כדברי וינסטון צ'רצ'יל, "מסך הברזל" על אירופה, שהביא לניתוקה ולבידודה של חלקה המזרחי מיתר חלקי היבשת. במישור הארגוני, התבטאו השינויים הראשונים ב- 1946 בהחלפת ראש ה- .M.G.B, מרקלוב (Merkulov), בגנרל אבאקומוב (Abakumov), אשר בתקופת המלחמה עמד בראש הארגון .S.M.E.R.S.H…
כאשר אתה מאבד תקווה, כאשר אתה לא מאמין שיש עתיד לילדים שלך, יש שני דברים שביכולתך לעשות: ראשית, אם אתה יכול, אתה עובר לארץ אחרת שבה אתה מאמין שיש תקווה לילדיך. או, אם אתה לא מאמין שאתה יכול לעזוב, אתה חי בהווה, ומטביע את עצמך באוכל, בשתייה, ומידי פעם גם בעשן סיגריות, לאות מחאה… אין שום תקווה לשום דבר אחר!
רק חולה רוח ואו שונא עצמו ומולדתו, או סתם מאמין בכוכבים, יכול להתעלם מהעיסוק בסוגיות הביטחון, כדי להבטיח את שלום משפחתו. קל וחומר להיותו פתח תקווה בלעדי לשיח בין המחנות – בכלל זה ליבון סוגיית מיומנותו של צה"ל לקראת המלחמה.
