מה לעשות והשכול הוא ספציפי. ביום הזכרון כולנו זוכרים את אלו שנתנו חייהם על רקע וכתוצאה של הסכסוך ושל הסכסוך בלבד. מנקודת מבט אישית, אין הרבה הבדל אם היקיר שלנו הלך לעולמו בגיל 90 מסיבות טבעיות, או בגיל 19 בשל תאונת דרכים. אבל מנקודת מבט ציבורית, מה לעשות וההבדל קיים וידוע, וכל נסיון להכחיש או לטשטש אותו, מעיד על המכחיש ועל המטשטש ולא על העניין עצמו.
החזון החלוצי - של סיפוח בקעת הירדן ויישובה - ממתין שנים לביצוע. אם הכרזת הריבונות לא תתבטא מידית בתנופת צמיחה ובנייה; בהכוונה ותמיכה ממשלתית ממוקדת, היא תגווע בגיחוך עצוב!
במאמר תחת הכותרת: 'נטע הנשמה' תבע בן גוריון: "זוהי מדינה ציונית, המצווה על מעשה בראשית. המעשה הוא כפול: קיבוץ גלויות ובנין השממה." בקעת הירדן ממתינה לעייפה למעשה ציוני.
באתר של מרכז רבין, לא מופיע הנאום שמוכיח, שמה שבמרכז רבין רוצים שנחשוב שהוא מורשת רבין, איננו מורשת רבין!
את דוד בן גוריון לוותה חרדה הולכת וגוברת מפני התערבות בכוח של האו"ם, ככל שגדלו הישגי ישראל במלחמת העצמאות. כאן טמון ההסבר להתנהלותו, גם במניעת משה דיין מפקד מחוז ירושלים, מכיבוש העיר העתיקה, וגם בעצירת יגאל אלון מכיבוש הר חברון...
לאחר חתימת הסכמי קמפ דויד סבר יגאל אלון כי "אסור שסיני יהיה דגם" – לקראת הסכם שלום ישראלי-מצרי. ביודעו כי הסיכוי לשנות את רוע גזרת הסכם קמפ דויד - בין ישראל למצרים - זעיר, מצד אחד; ולצד המאמצים לשנותה, מצד אחר,פעל אלון במגמה למנוע אפשרות כזו, ודרש שדברים ברוח זו ישולבו בהסכם השלום הישראלי-מצרי...
50 שנים עברו מאז אותה מלחמה אומללה, שלידתה בטיפשות והמשכה בעשיית יתר. הכישלון במלחמה ההיא (כן, אני יודע שמספרים לכם שניצחנו...) גרם, ישירות, לפרוץ מלחמת יום כיפור; ומזרעי הטיפשות האסטרטגית שבה לקינו אז, לא השתחררנו עד היום...
הדיון - על מחאת דוד הנחלאווי - כלל אינו עוסק בצבאות, באסטרטגיה או בהיסטוריה. הצבאות כמבשרי הארגונים, מבשרים לנו על שינוי שישפיע על הסביבה הארגונית כולה. הפתרון מחייב יצירה של פרדיגמה חדשה בעולם הארגוני. יהיה מרתק לראות איך תראה. יש לכם רעיון?
