האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
הניסיונות הממוסדים, להשפיע על תודעתם של אנשים, התפתחו בתחילת המאה העשרים, ביחד עם התורות הטוטליטריות: הקומוניזם, הפשיזם והנאציזם. סטלין, היטלר, מוסוליני – ובעיקר, שר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס – הם הכהנים הגדולים… ריכזנו עבורכם את כל המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע', אודות הניסיונות לעצב תודעה, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה מועילה!
הבעיה בניהול מבצעי תודעה מתחילה בכך, שהממונים על העיסוק הזה מסרבים, באופן שיטתי, להכיר בשונותה הקטגורית של תופעה זו בהשוואה לתופעות פיזיקליות. יש בה מרכיבים בלתי לינאריים, שאינם ברי שליטה; ובוודאי אינם מצייתים לניהול הנדסי של קשר סיבתי ישיר בין פעולה לבין תוצאה מבוקשת…
ההבנה שהמנהיגות הצבאית תמשיך ותתמודד עם האתגר הקשה ביותר בחברה האנושית: להביא בני אדם כפרטים לכלל גוף, המוכן לבצע משימות, שעיקרן סיכון עצמי, קרי, נכונות להקרבה (כמו גם נכונות להרוג) צריכה להיות בהירה מאד. זהו המצפן להכשרת הקצינים ונר לרגלינו בעת בחירת הראויים לפקד על הצבא. והכל על-אף האתגרים הנובעים מהשינוי באופייה של החברה בארץ…
סגן הנשיא האמריקאי לשעבר, ג'ו ביידן, הוא נוכל. ג'ו מכר את ההשפעה של המשרד שלו בתמורה לבצע כסף. אבל כיוון שג'ו ואשתו לא יכולים לקבל כסף – בכל זאת סגן נשיא חשוף לביקורת, ג'ו דאג שהבן שלו ושותפיו יקבלו עסקאות עתק באוקראינה וסין; בשוק שהם לא מכירים ובמדינה שהם לא דוברים את שפתה… (גם) דמוקרטיות הן מושחתות מטבען. מי שחושב שפה ושם יש תפוח רקוב ושכל היתר מתנהלים אחרת, מציע לו להוציא את הראש מארץ עוץ!
לפני 46 שנה פרצה מלחמת יום הכיפורים. במהומה שהתחוללה לאחר שוך הקרבות נקבע, שהכישלון המודיעיני לחזות את כוונת האויב הוא אבן הראשה של הכישלון במלחמה (הוא לא…). הוויכוח סביב איראן הוא אותו וויכוח יישן נושן בין כוונות ליכולות. מול איראן התמקדה ישראל ביכולות הבלתי קונבנציונליות; והופתעה דווקא בתחום היכולות הקונבנציונליות…
הציבור וגם מרבית העוסקים בביטחון סבורים שהבעיה העיקרית במלחמת יום הכיפורים הייתה ההפתעה. היא זו שתפסה אותנו לא מוכנים. אחרת, כך הם משוכנעים, ודאי שהיינו "שוברים להם להם את העצמות". ובכן, הם טועים ובגדול…
עד היום, המערכת הביטחונית במדינת ישראל בהובלת ראש הממשלה נתניהו ובשותפות מלאה של שר הביטחון יעלון והרמטכ"לים אשכנזי גנץ ואייזנקוט כשלה כישלון מוחלט בהבנת המציאות ההולכת ומתהווה סביבנו נגררה אחרי האירועים וכיסתה ראשה בשמיכת המערכה שבין המלחמות (מב"מ). כמו שלמדנו כולנו במלחמת לבנון השנייה, קטיושות – בדומה לאיראנים – לא נעלמות לבד!
השביתה הכללית במגזר הערבי במחאה על גל הרציחות, צודקת; אבל מהסיבות הלא נכונות. לא ההזנחה רבת השנים לבדה של השיטור במגזר הערבי יצרה את הבעיה הפעם, אלא דווקא ההצלחה המשטרתית: ההצלחה להכניס את רוב ראשי משפחות הפשע היהודיות לכלא ו/או להבריחם לחו"ל…
הנטייה של בני ערב, באשר הם, להאשים אחרים בכול צרה הניתכת עליהם – אינה חדשה. כך נולד למשל "יום הנכבה" המטיל את האחריות המלאה לכישלונם לחסל את המדינה הציונית, ובעקבותיו – בעיית הפליטים – איך לא, על מדינת ישראל (וגם קצת על הבריטים בשל הצהרת בלפור)…
מאזן אימה (Balance of terror) הוא מקרה קיצון של הרתעה: האסטרטגיה של שכנוע מישהו מראש שלא לעשות משהו, לעתים קרובות על ידי הצבת מחיר לאותו מעשה. אבל בניגוד להרתעה שהיא לעתים קרובות מעורפלת ובלתי מדידה, בטח מראש; מאזן האימה הוא מצב, שבו שתי מדינות מאיימות זו על זו בהשמדה…
