זהו חלקו השני של המאמר, העוסק במה שמכונה, 'מנהיגות רשתית'. במאמר הקודם עסקנו בשאלה, למה צריך לעסוק, בנפרד, ב'מנהיגות רשתית'; ותיארנו את בעייתיות השימוש בכלים הקיימים בתורת הניהול. במאמר זה נסביר, 'מנהיגות רשתית' מהי; כיצד לאבחן אותה וכיצד לעשות בה שימוש.

פורים ומגילת אסתר הם בית ספר נפלא לתורות המורכבות. המציאות המתוארת במגילת אסתר היא מציאות דינאמית המשתנה במהירות, ממש כמו בימינו אלה. היא בנויה נדבכים, וכל נדבך משנה את הכיוון שיצרו קודמיו ומעמיק את אי הוודאות. אנו רואים גם כי מומחים ויועצים אינם מסייעים להתמודדות עם אי הוודאות. להיפך: משתי ההחלטות האסטרטגיות שקיבל המלך בהשפעתם הוא מבקש לחזור...

גם אם תכנית אובמה תעבוד היטב: עקרונות נאום שר החוץ קרי יגובשו להצעת החלטה בועידת השלום הצרפתית - שמתכנסת ב- 15 לינואר 2017, ותקבלנה גושפנקה חוקית בהחלטה מחייבת של מועצת הביטחון, שתתכנס ב- 18 לחודש זה, סביר להניח, שרמת המוטיבציה של הממשל החדש לא לסבול יריקה בפרצופו תהיה כה גבוהה, עד כי ישראל עשויה להרוויח מצעדי הנגד שלו הרבה יותר משהפסידה מהוועידה ומשתי החלטות מועצת הביטחון.

ברומי העתיקה, היה הקיסר מספק להמונים את ה'סם' הקבוע בדמות קרבות הגלדיטורים, וכמידת הצורך בהסחת דעת (מתבוסות במלחמה, משערוריות שחיתות במשפחות האצולה, מהצורך להעלות מחירי מוצרים וכדומה...) כך מידת הדם שנשפך ... זה עובד בדיוק אותו הדבר, גם היום, רק שאת המסכנים - שנאלצו להילחם בזירה, לחיים או למוות - מחליפים ה'ספינים'. מציפים אותנו ב'ספינים' - כמסך עשן - כך שבזמן שדעת הקהל עוסקת בטפל, מעבירים את הדברים החשובים באמת, 'מתחת לרדאר'...

זהו מאמר המשך למאמר שכתבתי לפני שבוע ועסק במאבק על מסקנות ועדת ביטון - תחת השם "זה מאבק העוצמה, טמבל". במאמר זה אני מבין שלוש דוגמאות להדרה של נושאים מסויימים מהאתוס הלאומי, שנעשו על ידי "האליטה הקודמת": עליית תלמידי הגר"א, עליות התימנים והדרתו מהזיכרון הלאומי של גואל הקרקעות, הרב דוד צבי אריה שניאורסון. אני מקווה שדי בכך כדי לשכנע, שאין פה מאבק על האמת. בעובדה, הסיפור המרכזי הוא מאבקי העוצמה בין קבוצות בחברה, על הגמוניה. התכנים הם רק אחד מכלי הנשק, והאמת היא רק סיפור אחד במגוון של סיפורים!

לא התכנים הם המהות במאבק על מסקנות ועדת ביטון! ברוכים הבאים לסוגיית מאבקי העוצמה בחברה. עוצמה היא היכולת של גורם במערכת לגרום לאחרים לעשות את רצונו, גם אם זה נגד רצונם וגם אם זה מנוגד לאינטרסים שלהם. לכן, הדחף הבסיסי של כל קבוצה בחברה הוא למקסם את עוצמתה מחד גיסא; ולמנוע עוצמה מיריביה מאידך גיסא. זה אך טבעי שבמדינת ישראל - הנמצאת בתקופה של חילופי אליטות - תיקח לעצמה הקבוצה השלטת גם את השליטה על הנרטיב. לטיעונים אין כל משמעות, ולמרבה האכזבה - גם לאמת לא... במלחמה הזו, האמת היא רק סיפור אחד במגוון של סיפורים!

המנגנון המשטרתי הוא היישות הארגונית, שיש לה רצון משלה, ויכולת להשיג את מטרותיה. היא מחברת את אנשי הארגון דרך התרבות הארגונית, וכמו נמלים בקן, הם פועלים (כמעט) כאיש אחד למען הבטחת המטרות הללו. כמו השד בסיפור אלדין, המנגנון עומד תמיד לרשותם של בעלי העוצמה בארגון, ופועל למען שימור כוחם. בעיני המנגנון, רוני אלשיך הוא "פולש זר" למשטרה למשטרה, שיש לנטרלו, לדאוג שלא יבצע שינוי, ולצרוב בתודעה הציבורית ובתודעת מקבלי ההחלטות, לשנים רבות, את העובדה שהצנחת מפקדים למשטרה נדונה לכישלון…

הסוגיה של המלצות המשטרה בתיקי חקירה - שעלתה בעקבות המלצת המשטרה בעניינה של שרה נתניהו - מעוררת ויכוח תורתי במדעי המשטרה, והתשובה עליה איננה חד משמעית: מצד אחד, אנחנו לא חיים בעולם אידאלי. גם המשטרה וגם הפרקליטות נתונות ללחצים - ואף לאיומים - מצד פוליטיקאים בכירים. העובדה שהמשטרה ממליצה להעמיד לדין והפרקליטות סוגרת, יכולה להוות אינדיקציה לשחיתות שלטונית. מהצד האחר, מה ההיגיון להוסיף למשטרה עוצמה, הרי ממילא גורל התיק איננו נתון בידה... כך או כך, דומה שבשל הסערה התקשורתית, הוויכוח הוכרע, ומשטרת ישראל לא תמליץ יותר על תיקי חקירה... לפחות לא בתקופת אלשייך!