אלעד רזניק: מאזן העוצמה של ברק אובמה

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Ted Van Pelt לאתר flickr]

מעבר לרצון ברק אובמה וממשלו להוסיף מספר שורות בדפי ההיסטוריה, יש לו רציונל סדור (ונכון) שמעוגן בתורת המערכות המורכבות, בפרק העוסק בעוצמה ובהשלכותיה (עוצמה היא היכולת לגרום לאחרים בסביבה המשימתית לעשות את רצונך, גם אם הדבר מנוגד לרצונותיהם, ולאינטרסים הלאומיים שלהם).

על פי הרציונל הזה, ישראל מתנגדת למדינה פלסטינית כי היא יכולה, ובזה אובמה צודק. מאז ניתקה עזה מהרשות הפלסטינית, נחלשו הפלסטינים מאוד. לעומת זאת, אירועי ה'אביב' הערבי ויציאת ארצות הברית מהאזור העצימו מאוד את עוצמתה האסטרטגית של ישראל.

לכן, אם יאוחדו העוצמות של הפלסטינים ומועצת הביטחון - על המדינות המרכיבות אותה - ייווצר מאזן חדש. משוואה חדשה של עוצמה מצרפית שתשנה את מאזן הכוחות, ותכופף את ידה של ישראל.

את התפיסה הזאת ניתן למצוא, למשל, בראיון שנתן ברק אובמה לעיתונאי והפובליציסט, תומאס פרידמן, ב- 2014 (ראה למטה):

[בתמונה: הראיון שנתן ברק אובמה לתומאס פרידמן באוגוסט 2014]

האסטרטגיה הזו - של יצירת איזונים בסכסוכים אזוריים אינה שמורה רק לסכסוך הישראלי פלסטיני. זו בדיוק האסטרטגיה שנקט משטר אובמה, עת חיזק במזרח התיכון את הציר השיעי, כמשקל נגד לציר הסוני; ובדרום מזרח אסיה, שם מתחמשים ההודים, הדרום קוריאנים והיפנים - בלית ברירה ובהיעדר 'מטריה' אמריקנית - כמשקל נגד לעוצמה העולה של סין ולתוקפנות שהיא מפגינה בים סין הדרומי.

אז איפה שגה אובמה?

נקודת התורפה באסטרטגיית אובמה אינה ברציונל אלא באילוצים. תהליך בנייתם של מוקדי עוצמה חדשים במערכת מורכבת הוא בדרך כלל תהליך ארוך ומתמשך. אין בו ארוחות חינם ול'קיצורי דרך' יש מחיר.

הממשל לא יכול היה להקדיש לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני את הזמן שהקדיש לבניית עוצמתה האזורית של איראן, כיוון שהבחירות - והחשש לפגוע במועמדת הדמוקרטית לנשיאות - שיתקו אותו. חלון הזמן שנותר לו - בין הבחירות לכניסת הנשיא הנבחר לבית הלבן - חייבו האצה של תהליכים,

אבל, פעולות מואצות במערכת מורכבת מחישות התארגנות נגדית, ומגדילות את הסיכוי להיפוך עוצמה במערכת.

יתרה מכך, בניית מוקדי עוצמה חדשים דורשת מצידה השקעת עוצמה רבה מצד המשקיע, ומלאי העוצמה של ממשל אובמה בשלהי כהונתו, הולך ומידלדל במהירות. אם יכול היה אובמה לשכנע מדינות כסנגל וניו זילנד לשתף איתו פעולה ב- 23 בדצמבר 2016 ברקיחת החלטה מס' 2334 של מועצת הביטחון, מלאי הרצון הטוב של מדינות כגרמניה, רוסיה ואחרות להשתתף כמריונטות בהחלטה, שהנשיא הנבחר וארצות הברית של מחר - לא של אתמול - אינו מסתיר את דעתו לגביה, גם היא אוזלת, ואת חוסר שביעות הרצון שלהן ניתן לחוש היטב בהצהרות הגורמים הרשמיים בבריטניה, בגרמניה וברוסיה.

גם אם תכנית אובמה תעבוד היטב: עקרונות נאום שר החוץ קרי יגובשו להצעת החלטה בועידת השלום הצרפתית - שמתכנסת ב- 15 לינואר 2017, ותקבלנה גושפנקה חוקית בהחלטה מחייבת של מועצת הביטחון, שתתכנס ב- 18 לחודש זה, סביר להניח, שרמת המוטיבציה של הממשל החדש לא לסבול יריקה בפרצופו תהיה כה גבוהה, עד כי ישראל עשויה להרוויח מצעדי הנגד שלו הרבה יותר משהפסידה מהוועידה ומשתי החלטות מועצת הביטחון.

[פרשת בלעם כדוגמה למהפך אסטרטגי. ציורי תנ"ך; בלעם ואתונו; ציירה: אהובה קליין. מוצג באישור היוצרת]

One thought on “אלעד רזניק: מאזן העוצמה של ברק אובמה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *