[התמונה מימין: הנצחה של יהושע חנקין בבול של דואר ישראל הנושא את דיוקנו. מעצבת - רות בקמן מלכא. מועד הופעה 04/11/2003; התמונה משמאל: תמונתו של הרב דוד צבי אריה שניאורסון (הרדצ"א) מתוך כריכת ספרו של יוסקה רום (ראו למטה). הפרסום באישור המחבר]
[לריכוז המאמרים על 'מאבק העוצמה', לחצו כאן]
מאמר זה מוקדש לרעי, איש גלי צה"ל, פיני עידן, שבתבונתו הרבה ידע כדרכו, להציב מולי את החתיכה החסרה בפאזל הזה...
בשבוע שעבר פרסמתי מאמר - שעסק במאבק על מסקנות ועדת ביטון - תחת השם "זה מאבק העוצמה, טמבל". טענתי כי בכל הנוגע למאבקי עוצמה (power struggles) בחברה, לא התכנים הם המהות (עוצמה, כזכור, היא היכולת של גורם במערכת לגרום לאחרים לעשות את רצונו, גם אם זה נגד רצונם וגם אם זה מנוגד לאינטרסים שלהם). הדחף הבסיסי של כל קבוצה בחברה הוא למקסם את עוצמתה מחד גיסא; ולמנוע עוצמה מיריביה מאידך גיסא. זה אך טבעי שבמדינת ישראל - הנמצאת בתקופה של חילופי אליטות - תיקח לעצמה הקבוצה השלטת גם את השליטה על הנרטיב. לטיעונים אין כל משמעות, ולמרבה האכזבה - גם לאמת לא... במלחמה הזו, האמת היא רק סיפור אחד במגוון של סיפורים!
בשל המאמר הזה הואשמתי על ידי חלק מקוראי במתן לגיטימציה לשוד האמת, ולהטמעת אי דיוקים, בלשון המעטה, בנרטיב הלאומי.
אם קוראי צודקים, ולא הכל עוצמה, אזי הנרטיב שנלמד עד היום בבתי הספר הוא הנרטיב האמתי, והאליטה הקודמת לא טרחה לשנות את הנרטיב ולהשפיע עליו כמו הנוכחית. האמנם?
ובכן חברים, האליטה הקודמת עשתה בדיוק כמעשי הנוכחית: היא השמיטה מהזיכרון הלאומי כל דבר שלא התאים לאתוס הציוני המוביל. ההבדל היחידי הוא, שאז לא הייתה לה אופוזיציה שתמחה. אתן שלוש דוגמאות לכך:
דוגמה ראשונה: עליית תלמידי הגר"א
עליית תלמידי הגר"א הוא גל העליות של קבוצות עולים שהגיעו לארץ ישראל מליטא בתחילת המאה ה-19 ובמהלכה. עלייה זו כללה מאות עולים ובתוכם משפחות צעירות, שעלו ארצה בשלושה גלים עיקריים. הם נקראו כך בשל היכרותם וקרבתם לגר"א ולמשנתו. עליה זו נתמכה כמו כל היישוב בארץ גם מכספי החלוקה שנאספו על ידי השד"רים (כינויים של יהודים שנשלחו מארץ ישראל לקהילות הגולה כדי לגייס תרומות לקיומו וחיזוקו של היישוב היהודי בארץ ישראל). אנשי עלייה זו וצאצאיהם ב"יישוב הישן" נקראו "פרושים" (ויקיפדיה).
בין החוקרים קיים דיון הנמשך עשרות שנים בדבר מניעי גל העלייה ומשמעות הישגיו. יש הטוענים כי היא הונעה על ידי רעיונות משיחיים, ומפעלה ביישוב הארץ הונע מן הרצון לזרז את פעמי הגאולה. אחרים טוענים, תנועה של עלית תורנית שחבריה ביקשו להקים בארץ ישראל קהילת לומדים שתורתה אומנותה (ויקיפדיה).
כך או כך, מדוע סופרים את גלי העליות לארץ ישראל מהעליה הראשונה (1904-1882)? האם לא הייתה זו ציונות? ובכן, לא לפי האתוס של האבות המייסדים!
דוגמה שנייה: עליית התימנים
האם מבצע "על כנפי נשרים" (1954-1952) היה עליית התימנים הראשונה? ממש לא!
גל העלייה הראשון מתימן היה בשנים 1882-1881. עלייה זו נקראה עליית אעלה בתמר (פסוק משיר השירים, ז', ט'; "בתמר" - שיכול אותיות של שנת תרמ"ב, 1882), וקדמה בכמה חודשים לעליית ביל"ו (ויקיפדיה).
בשנת 1904 הציע ארתור רופין את יהודי תימן כתחליף לפלאחים המקומיים שעבדו במושבות. רופין מצא שותף ליוזמתו באהרן אייזנברג שהיה מעוניין להפחית את עלות השכר של "אגודת נטעים" שניהל. במכתב ששלח אייזנברג למנחם אוסישקין בשנת 1909 הוא כתב כי בניגוד לאשכנזים - הפועלים התימניים לא יוכלו לעזוב את הארץ. עוד הוא כתב כי כדי לזרז את בואם יש לצאת בתעמולה בעלת אופי דתי-משיחי. בהתאם לתוכנית זו יצא בשנת 1911 שמואל יבנאלי לתימן, בשליחות רופין, מחופש לרב. כרוזים שחילק יבנאלי בדרום תימן נכתב: "יכולים לעלות לא"י רק אנשים שיש להם כסף להוצאות הדרך ושהם בריאים בגופם, למען להתפרנס מיגיע כפיהם; בעבודה קשה בשדה או בכרם דווקא ולא בשום מסחר ואומנות. אין ארץ ישראל נקנית אלא ביסורין (ויקיפדיה)..
שכרם של העולים שעבדו כשכירים במושבות היה מועט מאוד. חוסר היכולת לרכישת מזון, שעלותו גדלה במיוחד בתקופת המלחמה, הביאה לרעב ולמגיפות בקרבם. הם התקשו לשלם עבור קופת חולים, ולכן רבים מהם לא זכו לטיפול רפואי. לאחר מלחמת העולם הראשונה כתב יבנאלי כי מתוך מאתיים שלושים ושבעה מעולי תימן שישבו ברחובות, מתו מאה ואחד, שבעים ושישה מהם ילדים. לשם השוואה, באותה תקופה ברחובות, מתוך 900 יהודים מאירופה, מתו שבעים וחמישה, אחד עשר מהם ילדים. במושבה פתח תקווה מתו באותה תקופה 40% מאוכלוסיית התימנים, סך הכל 124 מהם, ומתוכם 73 ילדים. בתגובה לעלויות הקבורה, קבע גזבר חברת קדישא כי בעלות זו "היה עדיף לרפאם" (ויקיפדיה).
ביחס לשאר הגלויות, יהדות תימן עלתה בקצב המהיר ביותר לארץ, וליהודי תימן היה חלק חשוב בבניינה. עד שנת 1914 חיו 5,000 מבני תימן בארץ ישראל, כ-8% מכלל יהודי תימן, וכ-7% מכלל היהודים בארץ ישראל (ויקיפדיה).
מי למד על כל זה בתיכון?
דוגמה שלישית: הדרתו של גואל הקרקעות, הרב דוד צבי אריה שניאורסון חשוב מהזיכרון הלאומי
בספר שיצא לאחרונה אודות גואל הקרקעות הנשכח, הרב דוד צבי אריה שניאורסון (הרדצ"א) (ראו כריכת הספר משמאל), כותב מחברו, יוסקה רום:
"בינואר 2005 ציינו במושב כפר ויתקין 75 שנה לתחילת ההתיישבות בעמק חפר... בזה אחר זה העלו שם את האתוס הציוני של גאולת אדמות ארץ ישראל, והשמות הכל־כך מוכרים בסיפור יישובה של הארץ: יוסף ויתקין, שעל שמו נקרא היישוב, מנחם אוסישקין, יו"ר הקרן הקיימת בשנות העשרים של המאה הקודמת, וכמובן, יהושע חנקין, גואל האדמות הידוע, ששמו נקשר למהלכים שהביאו לקניית אדמות עמק חפר בידי הקרן הקיימת לישראל. שמותיהם של כל השלושה רשומים לעד בספר הזהב של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. יישובים, רחובות ומוסדות קרויים על שמם ובכול ספרי הלימוד וההיסטוריה מהללים את תרומתם ליישוב ארץ ישראל בעשורים הראשונים של המאה העשרים.
רק שם אחד נפקד מאותו מעמד מכובד: הרב דוד צבי אריה שניאורסון. רב ירושלמי, איש חב"ד, מצאצאיו של הרב שניאור זלמן מלאדי, "בעל התניא", מייסד חסידות חב"ד במאה ה־ 18.
ההיסטוריה לא חלקה לו כבוד כמו למנהיגים הציונים שמפארים את תולדות היישוב. רחובות לא נקראו על שמו, וגם התחייבות בכתב שניתנה לקריאת רחוב על שמו בשכונת סנהדריה בירושלים – לא האריכה ימים. שם הרחוב שונה על ידי עיריית ירושלים, ורק בשנת 2014 החליטו בוועדת השמות של העירייה לקרוא רחוב על שמו, אך לא בשכונת סנהדריה, סמוך לקברי הסנהדרין אותם גאל. אבל עובדות קשה להסתיר, וכל סיפור גאולת קרקעות עמק חפר לא היה נעשה כפי שנעשה, אלמלא אותו אדם צנוע, הרדצ"א כפי שהוא מוכר בחסידות חב"ד, שהתניע את המהלך שהחל עוד בשנת 1914 והסתיים יותר משני עשורים לאחר מכן, כשאדמות עמק חפר נרשמו בטאבו על שם הקרן הקיימת לישראל.
ולא רק בעמק חפר: גם בשכונת סנהדריה, גם בנווה יעקב, גם בטלביה. כולן שכונות בירושלים שסיפור רכישת אדמותיהן קשור לאותו רב לא מוכר. ספק אם מבין עשרות אלפי הצעירים שלמדו בישיבת "פורת יוסף" מול הכותל המערבי בירושלים, יש היודעים שאותו רב, הרדצ"א, הוא שגאל בדרך מופלאה את הקרקע שעליה הוקמה הישיבה. גם בקברי הסנהדרין בירושלים, אחד המקומות הקדושים לעם היהודי, המקום שבו קבורים 71 חברי הסנהדרין, חברי המוסד הדתי העליון בארץ ישראל בימי בית שני, אין אפילו שלט קטן שמאזכר את העובדה שאת המקום הקדוש גאל רבי דוד צבי אריה שניאורסון, מחשש שייפול לידיים זרות." "אם אצליח להביא לשינוי של כמה שורות בהיסטוריה של האתוס הציוני" - כתב יוסקה רום - יהא זה שכרי
(רום, 2016, עמ' 11-10).
[להורדת הספר לחץ כאן: Rom_screen]
לסיכום
אני מקווה שדי בכך כדי לשכנע, שאין פה מאבק על האמת. לא התכנים הם העיקר בסיפור הזה של המאבק על הנרטיב והאתוס הלאומי. בעובדה, גם כל מה שלא תאם את האתוס הציוני בעיני האליטה באותם ימים הושמט. הסיפור המרכזי הוא מאבקי העוצמה בין קבוצות בחברה, על הגמוניה. התכנים הם רק אחד מכלי הנשק, והאמת היא רק סיפור אחד במגוון של סיפורים!
[לריכוז המאמרים על 'מאבק העוצמה', לחצו כאן]
מקורות והעשרה
- ויקיפדיה: עליית תלמידי הגר"א.
- ויקיפדיה: יהדות תימן.
- יוסקה רום (2016), אל מול פני המדרגות, ירושלים: הוצאת כרטא. להורדת הספר לחץ כאן: Rom_screen
