האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
כל קבוצה חברתית מייצרת שפה ייחודית המגדירה אותה ומבחינה, בינה לבין קבוצות אחרות. שפה זו עשויה לכלול מונחים, ביטויים וסמלים ייחודיים המאפשרים לקבוצה להגדיר את עצמה ולהבחין את אנשיה מזרים. לתופעה הזו יש שם: אינטראקציה סוציו-לינגוויסטית (Socio-linguistic Interaction) או שפה קבוצתית (Group Language), וכמו כל קבוצה, גם תנועת ה-WOKE והמחאה בישראל עושה שימוש אפקטיבי וממוקד בטיפוח השפה הקבוצתית.
הדף הזה מביא לכם את האוסף ה- 52 של כרזות ובהן אמירות שתועדו אצלנו, באתר ייצור ידע; בהקשרים של פוליטיקה, צבא ומדינאות…
היחסים בין טורקיה לאיראן הם מקרה בוחן מצוין לבן המערב הבוחן מערכות באופן ליניארי של ידיד או אויב. במזרח התיכון יש בדרך כלל גם וגם. היחסים הטורקיים איראניים מורכבים משילוב של יריבות מתמשכת ושיתוף פעולה על בסיס אינטרסים משותפים. היסטורית, הפערים הדתיים והמאבקים הפוליטיים בין המדינות הובילו לעימותים, אך במקביל, המציאות הגיאופוליטית והכלכלית כפתה עליהן שיתופי פעולה רבים לאורך השנים…
צריך לומר באומץ: דומה שמודל הדמוקרטיות המערביות מיצה את עצמו מסיבות מבניות וחברתיות, והוא חייב להשתנות, לפני שהכוחות שמנצלים אותו יצליחו להקריס את הדמוקרטיות הללו לתוך עצמן. תור הזהב של הדמוקרטיות, שניצחו במלחמת העולם השניה, חלף, והן חייבות להשתנות ולדעת להגן על עצמן אם הן חפצות חיים. השינוי המוצע הוא התנייה של זכויות אזרחיות וסוציאליות לאזרחים / לתושבים / למבקשי מקלט ואף לתיירים, בהצהרת נאמנות.
המחאה עושה שימוש אינטנסיבי ב'דיכאון קולקטיבי' – כלי פוליטי בולשביקי מוכר, שאומץ ע"י תנועות ה- , WOKE, המגבש את הקבוצה, יוצר חשיבה קולקטיבית ומונע נשירה. היא עושה זאת דרך ערוצי הליבה, וזו כמובן הסיבה לכך שהימין מכנה אותם 'ערוצי תבהלה'. רק שהכלי הזה אפקטיבי מאוד עבור שלטון טוטליטרי מכהן, אבל לא עבור תנועת מחאה, כי דיכאון ומדכדוך אחרי האופוריה של הפגנות גדולות הם ממילא נחלתה של כל קבוצת מחאה, ולשחיקה מוגברת של פעילים יש מחיר.
יש לי מכר ערבי נוצרי מהצפון, שקורותיו מסמלים את שעובר על הערבים הנוצרים בישראל: האיש, עד היום, מאמין גדול בפאן לאומיות הערבית, ותמונת גמאל עבד אל נאסר תלויה בסלון ביתו עם נר נשמה הדולק תמיד. אבל בניו הם סיפור אחר לגמרי: האחד היגר מהארץ. השני התגייס לצה"ל, עיברת את שמו ועבר לתל אביב, כמו רבים מבני הדור הצעיר, שהבינו שמפלטם היחידי הוא ברית עם היהודים… אלה תוצאות הדיסוננס הקוגניטיבי שחווים הנוצרים בישראל, אחרי בגידת המוסלמים בהם…
אם עד היום, ה- WOKE מקשה מאוד על ישראל להתמודד עם ממשלות שמאל במערב, שהופכות תובעניות יותר ויותר, הרי שהעתיד הקשה הצפוי למערב, בעיקר בסוגיית ההגירה, מסמל שינוי דרמטי לטובתה של ישראל. אם היא תחזיק מעמד במהלך עשור, ואם תצליח לשמור על הישגיה במלחמה מול איראן, יהיה לה קל הרבה יותר לשנות את המציאות הקיימת ביחסיה עם הפלסטיניים לטובתה, ולבנות מציאות חדשה, טובה ובטוחה יותר, עבור אזרחיה. שם המשחק הוא זמן. האם יש לנו אותו?
ברור לנו שהפוליטיקה והעמדות הערכיות משפיעות על התוצאה המשפטית, ובעידן של קיטוב פוליטי – במיוחד בעידן שבו בתי המשפט "מגינים על עצמם" מפני ה"פופוליסטים" – אנחנו מוצאים עדויות לכך שנעשות מניפולציות מצד נשיאי בית המשפט העליון בקביעת ההרכבים. פתרון ראוי לשאלת הסיניוריטי, שתכליתה מניעת פוליטיזציה של נשיאות העליון, צריך לפעול לצמצם את הפוליטיזציה באופן שבו נשיא בית המשפט העליון קובע הרכבים. יש להעביר את הסמכות הזו למערכת רנדומנלית לקביעת הרכבים, בדומה לנהוג בחלק ממדינות ארצות הברית.
לאחר שבשנתיים האחרונות הייתי מעורב באופן עמוק גם בניסיון לפתור את המשבר החוקתי ברמה המקצועית, הגעתי למסקנה, שעד שלא נטפל בשורשי החרדה ובגורמים המקטבים, לא נוכל להגיע להסכמות מייצבות. הרושם שלי הוא שבקבוצות הסוציולוגיות שמרכיבות את הימין אפשר למצוא נכונות רבה הרבה יותר להתפשר. הבעיה היא בעיקר אצל האחוס"לים, ולייתר דיוק בחוגים רדיקלים במחנה האחוס"לי, כיוון שיש מעט מאוד אנשים אמיצים שמוכנים לעמוד מול העוצמות האדירות של הגורמים הקיצונים והמקטבים במחנה שלהם.
מאז ומתמיד, מלחמה ותוצאותיה היו מהכוחות המרכזיים שהשפיעו על חברה, פוליטיקה והיסטוריה. תוצאות מלחמה אינן נמדדות רק בשדה הקרב אלא גם בעוצמת הנרטיב שנבנה בעקבותיה. הביטוי "תמונת ניצחון" מתייחס לא רק לרגעים סמליים של הצלחה צבאית, אלא למניפולציה תקשורתית שמעצבת את הזיכרון הקולקטיבי. במאמר זה נדון במשמעות של "תמונת ניצחון" כאשר מפסידים מלחמה לעומת המצב כאשר מנצחים, וההשפעה של הצורך באותם סמלים ותמונות בעיצוב דעת הקהל והמנהיגות הלאומית.
