מורכבות בביטחון לאומי

פרויקט המדינה האחת צובר תאוצה… התסריט פשוט: הרשות קורסת – לפני הסתלקות אבו מאזן או אחריו – חמאס מרים ראש, ירדן פורצת בזעקות שבר, "הצילו", ואז ישראל מקבלת לגיטימציה בינלאומית למהלך של סיפוח יהודה ושומרון תוך מתן זכויות אזרח מלאות לכל הפלסטינים שבגבולותיה, החפצים בכך.

[בתמונה: צילום מסך של מצלמות האבטחה. המחבל במרכז התמונה, דקה לפני תחילת הירי; סרט היו-טיוב: פיגוע ירי תל אביב יום שישי 1.1.2016] יעל ברקת (ראו תמונה משמאל) היא פסיכולוגית ומפתחת תוכן. *  *  * אז הנה רווינו מעט נחת, ופרשת נשאת (מלחם) לא פותחת את מהדורת החדשות, ולא עוד משמשת זירה להתנגחויות במשטרה ובשב"כ, או במה … להמשך קריאה

על פי מורשת מקארת'ור, אמורים היו האמריקנים להשאיר את מפלגת הבעת' על כנה, כמו גם את כל מוסדות השלטון, כולל מנגנון גביית המסים, לסלק מספר מצומצם מאוד של אנשים, ולבנות תהליך הדרגתי של מתן זכויות לנשים, והגדלת זכויות אזרח באופן מדורג, עד שעיראק הייתה בשלה לקבלת חוקה… משלא עשו כן, דרדרו את עיראק לכאוס. כך, גילו בדרך הקשה שלהרוס ניתן במחי החלטה, אבל לבנות לוקח זמן רב, והרבה כוחות ואמצעים שלא היו מוכנים להשקיע.

בבוקר שאחרי חגיגות הסילבסטר פרסמה משטרת העיר קלן במערב גרמניה הודעה שגרתית שבה נמסר כי חגיגות ליל הסילבסטר הסתיימו בשלום ולא נרשמו בהן אירועים חריגים, תוך הבעת תודה לשוטרים שפעלו באופן מיטבי במהלך הלילה. לאירועי ההטרדות והאונס במהלך הלילה לא היה זכר בהודעות הרשמיות. אבל, בעולם דינאמי ופתוח אי אפשר להעלים מידע. הנפגעות רצו אל הפייסבוק והאינטרנט התמלא עד מהרה בכל מה שהרשויות חפצו להסתיר. בשלטי ההפגנות בחוצות הערים השתרשה לה המילה Rapefugees, שהיא חיבור בין המילים Rape (אונס) ו- Refugees (פליטים)…

בתאריך 13 בינואר מלאו 62 שנים להתאבדותו בכלא הסורי של חייל חטיבת גולני, סמל אורי אילן (בתמונה משמאל למטה). אילן היה חבר בחוליית לוחמים שכללה, מלבדו, את סגן מאיר מוזס (מאור) אף הוא מחטיבת גולני ושלושה לוחמים נוספים מחטיבת הצנחנים.

המזרח התיכון מונע על ידי דימויים. שחרור תמונות ההשפלה של המלחים האמריקאים על ברכיהם משדרות מסר אדיר לכל מדינות האזור: אל תבנו על האמריקנים!

לא רק האדם הדתי מביא עמו לעבודה השקפת עולם. גם חילוניות היא השקפת עולם. לא רק שכולנו יצוריי כלאיים , הפועלים במרחבי כלאיים בלתי מטוהרים, אלא שהבשורה הנחוצה כל כך למצבנו המשברי, שוכנת כנראה, במרחבי הכלאיים.

בכל פעם שהטרור (או תרחיש ביטחוני אחר) מרים את ראשו, חוזרת השאלה הידועה, הלנצח נאכל חרב? האם המלחמות והטרור הם גזירת עולם, מקדמת דנא, ואין דרך להימלט מהם? את הדיון סביב השאלה הזאת היטיב לנסח הרמטכ"ל לשעבר, משה דיין, בעת ההספד הנוקב שנשא על קברו של רועי רוטנברג מנחל עוז…

פה אנו מזהים כשל: לא הוערך נכון פוטנציאל ההיווצרות של החזית המזרחית, והמלך נשאר בארמון ולא יצא למלחמה. יתכן והסיבה היא מיסוד הממלכה במתכונת המנהל התקין ובהפרדת הסמכויות, כמתואר בסיום פרק ח': "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו. ויואב בן צרויה על הצבא, ויהושפט בן אחילוד מזכיר"