אמונה

זו הגאוותנות טמבל! בגלל חטא האדם שמגביה ראשו לשמים בגאווה ובהתנשאות – באים עליו הנגעים…

יש שרצו לקשור את הניסים שבוצעו על ידי אלישע לישו הנוצרי, ויש חוקרים אף שראו בו דמות ארכיטיפית (אב טיפוס) לישו. כך או אחרת, אלישע מתואר כאיש תקיף, שלא נרתע משום שליחות אלוהית, גם עם בצדה יש פורעניות או ייסורי נפש אישיים…

יש לנו תפקיד על הכדור – לקיים חברה צודקת. כדי לקיים חברה צודקת צריך שתהייה לעם ישראל עצמאות שבה הוא יכול להחליט עבור עצמו את סדרי החברה. חברה לא יכולה להיות וירטואלית או פרזיטית. היא צריכה מקום שיהיה שלה והיא צריכה לקיים את עצמה ולהתמודד עם הקושי הקיומי…

באמת זו תהילה יפה. רק חסרה בה הברכה האחרונה של ברכת הכוהנים – שלום: כו יִשָּׂ֨א יְהוָ֤ה׀ פָּנָיו֙ אֵלֶ֔יךָ וְיָשֵׂ֥ם לְךָ֖ שָׁלֽוֹם. אז אולי אפשר להציע לשנות בתהילה את הפסוק האחרון ל: ח.  יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים; וְיָשֵֹם לנו שָׁלוֹם עַמִּים כֻּלָּם…

יום העצמאות הוא יום חגה של המדינה. ככזה, הוחלט על ידי רבני הציונות הדתית לצקת בו סממנים של קדושה. מועצת הרבנות הראשית, פסקה שיש לומר בו את תפילת ההלל, למרות שהרבנות הראשית התחמקה ברוב שנותיה מלנסח החלטות מפורשות בשאלת עיצוב דמותו הרוחנית של יום העצמאות…

‏הפעם בפרשה: המשותף ללטאה, לנשר, לגמל ולארנבת; עוצמתו של אהרן הכהן; ועוד…

קיוויתי, שכדברי הנביאים, התוצאה תהייה שעם ישראל יהיה "לאור גויים" במובן של חברת מופת שצדק/ה משפט וחסד/חמלה (צמ"ח) הם במהותה, ולא ל"מרכז הטעם והריח", אבל כנראה שיש גישות אחרות. יותר קל להקים בית מקדש ולזבוח "עולות מיחים" מאשר להתרומם לרמה מוסרית גבוהה…

פרק י"א בפרשת שמיני, עוסק בסימנים של בעלי החיים המותרים או האסורים באכילה, בשאלת ההיטמאות על ידי נבלתם. מקור מקראי נוסף העוסק בשאלות אלה מצוי בספר דברים פרק י"ד. לפי האמור, בהמה המותרת באכילה היא זו שמעלה גרה, מפריסת פרסה ושוסעת שסע. אחד מבעלי החיים האסורים באכילה הוא הגמל…

המזמור הזה מצביע על הדרך הנעלה להביע תהילה לאלוהים – דומיה: ב לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֘הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן וּלְךָ֗ יְשֻׁלַּם־נֶֽדֶר׃
אין מילים בשפת האדם היכולות להביע את תהילת האל, ולכן ממליץ המזמור על הדרך המיוחדת של השקט…