מורכבות במשפט, בשיטור ובאכיפת חוק

מתוך הבנת ייעוד המשטרה ותפקידיה, ומתוח אבחון האופן שבו היא בנויה בשטח, ניתן לקבוע, ללא ספק, שעל מנת שהמשטרה תהיה 'ארגון בריא', האגף הדומיננטי ביותר צריך להיות אגף הסיור. אבל אופס… אבל אין אגף כזה. מעולם לא היה (אגף המבצעים איננו אגף סיור!). מישהו דואג שלא יהיה ושלא יתפוס עוצמה. הסיור הוא התחום הזנוח במשטרה ותורת ההפעלה שלו לא התעדכנה במהותה מעולם הוא נשאר חלש, מנוון, סובל מבעיות של איכות כוח אדם שבחלקה אינה מתאימה, ומאי התאמת תפקידיו למציאות משתנה!!

יחסים רומנטיים בין שני המינים במקום העבודה תמיד יהיו, קל וחומר בארגונים טוטאליים – כמו המשטרה – שבהם שעות העבודה מתמשכות מעל ומעבר, והלחצים קשים. כל מי שעובד במשטרה מכיר זאת היטב. זהו מצב טבעי, שאנו עדים לו הרבה גם בסדרות הטלוויזיה הבנויות על אמיתות מ'העולם האמתי'. אבל, היחס שהמשטרה נותנת היום למקרים כאלה, מלמד על גישה פוסט טראומטית למצב שאליו נקלעה בשנים האחרונות…

האם רק המשטרה – בין כל ארגוני מערכת אכיפת החוק – לוקה ב'שיטור יתר'? מסתבר ששירות המבחן לנוער אינו ממליץ על חלופות למאסר, ברוב המקרים בהם הוא בודק נוער אתיופי. הנתונים מעידים ש- 81% מהקטינים ממוצא אתיופי מקבלים משירות המבחן לנוער המלצה שלילית לגבי חלופות למאסר…

העומס על מערך התביעה הפלילית פוגע באיכות מערכת האכיפה הפלילית. עקב העומס עובר זמן רב בין מועד ביצוע העבירה למועד הגשת כתב האישום. השיהוי בענישה פוגע באפקטיביות של הענישה, יוצר קשיים בזימון נאשמים ועדים, פוגע שלא לצורך בנאשמים ובפרט בזכותם להליך מהיר, ויוצר צורך בקיום הליכי ביניים רבים, המעכבים אף יותר את הטיפול בתיק ויוצרים עומס נוסף על מערכת המשפט. לפיכך, העניק המחוקק בשנת 2012 כלי אפקטיבי להקטנת העומס ואפשרות למשטרה להתמקד בעבירות חמורות ובעבריינים מועדים ולהפסיק להציף את בית המשפט…

נכון לתעדף את חקירת 'תיק של שרון פרי'! הוא ממוקד באחת הרעות החולות של תקופתנו: ההפרה חסרת הגבולות של זכות הפרטיות של אנשים בכלל ושל מפורסמים בפרט. הויראליות של המקרה היא הזדמנות פז למשטרה ליצור הרתעה אפקטיבית. לכידת המבצעים תהדהד בכל בית, והיא מהווה הדגמת יכולת מצוינת למשטרה, שסיכוייה ליצור הרתעה אפקטיבית טובים: ידע כל עבריין פוטנציאלי שלמשטרה יש את היכולת לגלות את עקבותיו, וישקול את המחיר…

הסיבה היחידה שבגינה המודל של משטרת ישראל כמשטרה לאומית אחת (לכאורה) הצליח לשרוד עד היום, הוא הקרדיט הציבורי – שנצבר מידי תקופה של מתח בטחוני – בגין עבודת המשטרה בתחום ביטחון הפנים!

מישהו מחפש בעקשנות להסיר את קרקפתו של המפכ"ל מעליו. כנגד המפכ"ל, רוני אלשיך, מתנהל מסע תקשורתי מסיבי של ביזוי והגחכה אישית, שלא היה כמותו מעולם בישראל בקרב משרתי ציבור בכלל ואנשי מדים בפרט. אינני זוכר איש מדים שעבר אי פעם את מסלול הייסורים שעובר אלשיך! דה לגיטימציה מסיבית ועקשנית, לאורך זמן – ששותפים בה בעיקר עיתונאים מסוימים – מעלה את התהייה, מי מאחוריהם, ומהי הסיבה האמתית למסע הזה! הגיעה השעה להפסיק להתפעל משרשרת הכתבות הזו, להפסיק להתעמק בתכניהן ובתמונות השזורות בהן, ולהתחיל לשאול, מי עומד מאחורי מסע ביזוי המפכ"ל ומהם מניעיו!

ויליאם ג' (ביל) ברטון (Bratton), המפכ"ל ה- 42 (הנוכחי) של משטרת ניו יורק (NYPD) הוא ללא ספק המפכ"ל הרפורמטור החשוב והמוערך בעולם… בשנים 1996-1994 מונה על ידי ראש עיריית ניו יורק רודולף ג'וליאני למפכ"ל המשטרה, יחד אתו הוביל את מהפכת השיטור בעיר. בשנים 2009-2002 עבר לפקד ולנהל את משטרת לוס אנגלס, ועשה זאת בהצלחה יוצאת דופן. כשנבחר ראש עיריית ניו יורק, ביל דה בלאזיו, ביקש ממנו לבוא לקדנציה שנייה בגיל 67 לפקד על משטרת העיר, והוא קיבל עליו את האתגר…

לאחרונה, הפרה המשטרה הבטחה שלטונית, לאפשר החזרה אנונימית של ציוד צבאי לתחנותיה. שבע מצלמות חדשות הותקנו בתחנות איסוף במשטרה, כשהן מכוונות לעמדות אליהם מופנים אזרחים המגיעים להחזיר אמצעי לחימה. הצילום והתיעוד נעשו בניגוד להבטחות לציבור לפיהן זהותם לא תתועד. פרשיה זו הינה הזדמנות לעמוד על משמעות המושג, הבטחה שלטונית, ומשמעותו. הבטחה שלטונית היא מכשיר שפותח בפסיקה כדי לתת הגנה משפטית לציפיות האזרח בשורה של מצבים מגוונים, שבהם נוצרת הסתמכות של הפרט עקב מעשים, מצגים או אמירות של גורמים בתוך הרשות המנהלית, שאינם בגדר חוזה פורמלי…