האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
הפגיעה הקשה בחיזבאללה שהושגה בשנה שעברה הביאה את הנהגת הארגון להכרה כי יחד עם יחידות ומערכי נשק מרכזיים שנפגעו בתקיפות צה"ל, נפגעו גם יסודות רעיון המלחמה נגד ישראל שאותו פיתח בעשרים השנים האחרונות. מתוך הכרה זו הארגון עמל בחודשים האחרונים – במקביל להצטיידות מחודשת – גם על פיתוח רעיון מלחמה חדש מותאם ללקחי המלחמה.
האם משפט נתניהו יכול להתקיים כהליך ניטרלי, אובייקטיבי, “הנדסי”? שהרי הצדק איננו ואף פעם לא היה ענין אובייקטיבי. הוא מטבעו תלוי הקשר תרבותי, חברתי, ערכי, כפי שטוענת הגישה הפוסט־מודרנית והפרשנות ההלכתית-יהודית.
מאמצי מועצת יש"ע – שהתמקדו בשנים האחרונות בעיקר לגורמי השפעה בארה"ב – חייבים לפנות בשפה מתאימה אל הציבור הישראלי, לא רק בהסברת האיום הביטחוני אלא גם בהדגשת הפוטנציאל המצוי ביישובי יו"ש להורדת מחירי הדירות ולאיכות חיים מחוץ לצפיפות ההולכת וגוברת בערי גוש דן.
ממשלת ישראל מחויבת לגיבוש תפיסה כוללת מותאמת לאיום העיקרי הטמון במגמה הבינלאומית להקמת מדינה פלסטינית. זה איום קיומי על מדינת ישראל, לא פחות מסוכן מהגרעין האיראני ונדרשת תכנית לסיכולו. יש לכך השלכות לתוכנית פעולה מקיפה בכל הממדים המדיני, הביטחוני, וההתיישבותי. במבט הזה, הטרור הפלסטיני העלול להתעצם ביו"ש, צריך לפגוש תפיסה ישראלית כוללת להתנהלותה במרחבי יו"ש מותאמת להקשר האסטרטגי המתחדש.
המלחמה בכללותה בכל הזירות כולל הזירה החות'ית, טרם הסתיימה. לצה"ל הישגים רבי משמעות בכל הזירות, אבל לכשתסתיים המלחמה, הניצחון בה יהיה תלוי לא מעט בתודעה הישראלית, בסיפור שנספר עליה ובמגמות הצמיחה בחומר וברוח שתבואנה בעקבותיה.
שניים מהאישים המשמעותיים ביותר בזירה המדינית של ישראל המודרנית – שמעון פרס ובנימין נתניהו – הקיפו עצמם באנשים מבריקים, חדורי תחושת שליחות לאומית. אך בעוד אנשי פרס – 'צברים' בני הארץ – הולידו את הסכמי אוסלו שהובילו לכאוס ביטחוני, העולים החדשים של נתניהו – שנושאים עמם מטען תרבותי זר וגלותי – הביאו לישראל דיפלומטיה שונה, רלוונטית יותר. אבל, האם יש בכך לפתור את בעיותיה המדיניות? את הבידוד שאליו נקלעה ואת אשמת ה'קולוניאליזם'?
לחששות ולהסתייגויות בחוגי הימין יש מקום, במיוחד לנוכח הציפיה הבינלאומית לקידום המדינה הפלסטינית. אכן בסוגיה זו מדינת ישראל ניצבת בפתחו של מאבק חדש על עתידה בירושלים ובמרחבי יו"ש והבקעה. בוודאי היה מוטב לסיים את המלחמה כאשר רעיון שתי המדינות מושלך לפח האשפה של ההיסטוריה. אלא שתהליך גאולת ישראל היה נתון מראשיתו במאבק וכך ימשיך הלאה.
גם 'הימין העמוק' וגם 'השמאל העמוק' בישראל, מאמינים בתפיסת המודרניות, שהכל תלוי בנו, והכל בידינו. שתי הגישות מנותקות מהמציאות. המאבק עם האיסלאם והפלסטינים הוא נצחי עד לאחרית הימים. מה שאפשר, הוא – בדיוק כמו שהבין דודבן גוריון – לנצח מלחמה, לסדר סידור זמני של הפוגה, ולהתכונן לסיבוב הלחימה הבא, בדומה לאופן שבו פועלים אויבינו.
הטענות נגד השקפת עולמו של האלוף זיני אותה הוא "מביא מבית גידולו", מובילות לשאלות היסוד על מהות הציונות וזהותה היהודית של החברה הישראלית, כמו למשל, הדיון הכרוך בטענות כנגד המשיחיות. האם יתכן, שהיום היו פוסלים את בן גוריון בטענה שהוא משיחי, בשל קביעתו כי "אל ילמדונו שתקופת המשיחיות עברה, כי אם היא עברה לא יהיה לנו קיום"?
ליוזמת האו"ם, על הכרה במדינה פלסטינית, אין סיכוי להתממש. אבל היא בהחלט עלולה להציף סנקציות ומגבלות, שיקשו על מדינת ישראל בכל התחומים. במציאות הזו תידרש עמידה מלוכדת ואיתנה של רוב ישראלי מובהק, אלא שלא ברור למי בהנהגה הישראלית היכולת לגבש לנוכח האתגר הלאומי את התודעה הנכונה.
