פרס

שניים מהאישים המשמעותיים ביותר בזירה המדינית של ישראל המודרנית – שמעון פרס ובנימין נתניהו – הקיפו עצמם באנשים מבריקים, חדורי תחושת שליחות לאומית. אך בעוד אנשי פרס – 'צברים' בני הארץ – הולידו את הסכמי אוסלו שהובילו לכאוס ביטחוני, העולים החדשים של נתניהו – שנושאים עמם מטען תרבותי זר וגלותי – הביאו לישראל דיפלומטיה שונה, רלוונטית יותר. אבל, האם יש בכך לפתור את בעיותיה המדיניות? את הבידוד שאליו נקלעה ואת אשמת ה'קולוניאליזם'?

במהלך ההיסטוריה, מנגנוני הענקת פרסים שימשו אליטות לתחזק את שליטתן ואת הסדר החברתי. תארי כבוד, פרסים ותארים אקדמיים אינם רק ביטוי להערכה – הם גם אמצעי לייצר לגיטימציה ציבורית ולבסס היררכיות חברתיות. במקרים רבים, הענקת הפרסים נתפסת כמעין "חגיגה עצמית" שבה האליטה מתגמלת את חבריה על עמידתם בסטנדרטים שהיא עצמה מכתיבה. התוצאה הבלתי נמנעת היא אבדן לגיטימציה וירידת ערכם של הפרסים.

איך ממליצים על ארגון טרוריסטי כאונר"א לקבלת פרס נובל לשלום? כי הפרס משמש גם ככלי פוליטי בזירה הבינלאומית. הענקת הפרס לדמויות שנויות במחלוקת או למנהיגים פוליטיים בשיא הקריירה שלהם מצביעה על העובדה שועדת הפרס לא רק מושפעת משיקולים פוליטיים ואידיאולוגיים, אלא מנסה לעצב אותם. כאשר פרס נובל לשלום מוענק, הוא אינו רק מבטא הכרה בהישגים אלא גם מכוון, לעיתים קרובות, להשגת מטרות פוליטיות רחבות יותר בזירה העולמית.

אם מישהו נזקק להוכחה, שישראל איננה מבינה את כללי המשחק ב'שכונה' שבה היא חיה, הרי הלוויית שמעון פרס באוקטובר 2016, יכולה לשמש מקרה בוחן מצוין לכך…