האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
מאז ההתנתקות בקיץ 2005, הכול השתנה. למנהיגי מדינת ישראל חייב להיות ברור כי במציאות שהתהוותה, אין למדינה כול יכולת לטלטלת עקירה, ללא התדרדרות למלחמת אחים. זה לא איום, זו הערכת המצב!
עם הקמת מדינת ישראל והתבססותה, התפתחו ושגשגו הקהילות החרדיות בזכות כל מה שהעניקה להן מדינת ישראל. ובכל זאת התנגדותם לציונות לא רק שלא פחתה אלא אף התעצמה. מהמקום הזה יש לשפוט את סכנת החוקים שהתקבלו השבוע כמערערים את היסוד הרעיוני ההכרחי להמשך קיום והתפתחות מדינת ישראל.
גם אם נכון לקחת את האיום התורכי במלוא כובד הראש, בניתוח תנאיי המציאות האזורית והגלובלית במבט כולל, לא כדאי למדינת ישראל בשלב זה, להכריז על תורכיה כמדינת אויב. ובכל זאת בהיבטים הביטחוניים – המחייבים את מדינת ישראל להערכות מול כל איום על קיומה – חובה על מערכת הביטחון ללמוד את פוטנציאל האיום התורכי ולהיערך בהתאם.
אנשים מודרניים מאמינים שגם לתופעות מורכבות חייב להיות קריטריון מוחלט. אלא שלתופעות הדרמטיות ביותר בחיי אדם, כמו אהבה, אין ולא נמצא עד היום קריטריון כזה. לחוויית הניצחון כמו לרגש האהבה, יש תפקיד מרכזי בחיי אדם ואומה. במבט הזה, למרות כל הקשיים, מדינת ישראל השיגה באלף ימי המלחמה ניצחון משמעותי במאבק על הגנת קיומה.
הניסיון המודרניסטי-פוזיטיביסטי לכפות הגדרות לוגיות, קשיחות ואוניברסליות על תופעות אנושיות – החל ממושג ה"ניצחון" הצבאי ועד למושגי מוסר, משפט והלכה – הוא כשל מתודולוגי מובנה. תופעות האדם משתנות ומקבלות משמעות אך ורק מתוך ההקשר הדינמי והחיכוך הממשי עם המציאות, ולא מתוך תיאוריות תלושות.
בשינויים רבי התהפוכות המתהווים באזור כולו, מדינת ישראל נדרשת בשעה זו למתווה אסטרטגי חדש הכולל גם את תחומי התלות במערכת הזיקות לארה"ב. טמונה בכך גם הזדמנות להתבססות נכונה לקראת אתגרי הביטחון לעתיד.
"התביעות מהמדינה הולכות ומתרבות והתביעות מעצמנו הולכות ופוחתות, כמעט עד לאפס. שכחנו כי מדינת ישראל אינה פרה חולבת, אלא שופר המשיח לקבץ גאולים" (דוד בן גוריון).
מחוץ לצה"ל ישנן ציפיות להשתמש בצה"ל כזירת התגוששות למאבקים, שביסודם אינם מעניינו של הצבא.. לשם כך, יש לחלץ את הדיון מן המבוך העקרוני ערכי, ולהציבו על ממדי תבונת המעשה, ומומלצת ההליכה בנתיב הפשרה המפ"איניקית. במסורת זו – המעדיפה להימנע מהכרעות מזיקות ובלתי הכרחיות – טמון מפתח לניווט פרגמטי ומכבד בסבך המחלוקות הבלתי פתור בו שסועה החברה הישראלית.
להפעלת תמרון התקפי של כוח יבשתי ישנן ארבע תכליות יסוד: (1) לכבוש שטח על מנת להיות שם; (2) לעצב מול האויב תנאיי כיתור; (3) להשמיד אמצעי לחימה וכוחות אויב כמו משגרי רקטות ומחסני אמל"ח, שאינם ניתנים להשמדה בתקיפה אווירית; (4) בהיבט התודעה ההרתעתית, להוכיח יכולת להכרעת האויב בלחימה פנים אל פנים גם במערכיו המוגנים. לכיבוש רכס הבופור ישנה תרומה משמעותית בכל ארבע תכליות אלה.
בהעדר גורם השפעה שלישי שיכול לכפות על חיזבאללה את סיום שאיפת הלחימה נגד ישראל, גם לא הסבל של מיליון עקורים בני העדה השיעית, לא נותר לצה"ל אלא להתמיד בלחימה התקפית באש ובתמרון יבשתי, עד לערעור מצטבר בכושר הלחימה של חיזבאללה. במלחמה הזו אין נוסחת קסם למהלך אחד מסיים. היא תובעת התמדה למשך זמן ארוך ועם ישראל נדרש לסבלנות.
