פנחס יחזקאלי: סוגי בריתות עם 'כופרים' באיסלאם

תקציר: בעוד שהסכם חודייביה משמש בהלכה כמודל לשביתת נשק טקטית וזמנית מול אויב ישיר, הבריתות המבוססות על אויב משותף וטובת המדינה (מסלחה) מאפשרות הלכתית ליצור שיתוף פעולה אסטרטגי ארוך טווח עם גורמים לא-מוסלמיים. אבל, כאן אנו מגיעים לאופוזיציה האיסלאמיסטית…

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

עד היום ידעה ישראל שני סוגי הסכמים עם מדינות ערביות:

• את הסוג הראשון נכנה לצורך מאמרנו, 'הסכמי חודיבייה' עם מצרים וירדן, ונכלול בהם את הסכמי אוסלו. כל שלושת ההסכמים, הוגדרו ע"י הצד הערבי ככאלה, וההשלכות בהתאם.
• את הסוג השני נכנה: 'הסכמי אברהם'. או "בריתות אל-פדול", ונכלול בהם את הסכמי השלום עם המפרציות ואת הסכם הנורמליזציה עם מרוקו.

כל אחד משני סוגי ההסכמים, נשען על נימוקים תאולוגיים וגאופוליטיים שונים, וראוי לציין כבר עתה, כי עבור הזרמים האיסלאמיסטיים הרדיקליים והשמרניים (כדוגמת "האחים המוסלמים", חמאס או תנועות סלפיות-ג'יהאדיסטיות, ראו הקריקטורה למטה), כל הסכם או ברית עם ישראל – בפרט כזו המוצגת כ"נורמליזציה" או ברית אסטרטגית קבועה – אינה יכולה לקבל לגיטימציה תחת "ברית אל-פדול", אלא נתפסת כעבירה חמורה על חוקי השריעה.

[לאוסף המאמרים על הצד האפל של האיסלאם, לחצו כאן]

הסכם חודייביה: "הודנה" טקטית מול אויב ישיר

הסכם חודייביה (628 לספירה) נכרת בין הנביא מוחמד לבני שבט קורייש, שהיו האויב הישיר והראשי של המוסלמים באותה עת. מדובר בשביתת נשק זמנית ("הודנה" או "סולח'" קצוב בזמן) שנכרתה מתוך עמדת חולשה יחסית או צורך טקטי, במטרה לאפשר למוסלמים להתארגן, לצבור כוח ולדחות עימות ישיר.

[למאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: הסכם חודיבייה, הסכמי שלום כתחבולה, לחצו כאן]

בריתות מול אויב משותף: "חִלְף" ו"מוואלאה"

בהלכה האיסלאמית (הפיקה) ובסירה (ביוגרפיה של הנביא) קיימים תקדימים נוספים לכריתת בריתות עם גורמים לא-מוסלמים, במיוחד מול איום משותף:

• חִלְף (حلف) – ברית הגנה והסכם אסטרטגי: הנביא מוחמד עצמו כרת בריתות עם שבטים עובדי אלילים ושבטים יהודיים בעת שהותם באל-מדינה (כמו ב"סחיפת אל-מדינה" – הסכם מדינה), כדי להבטיח הגנה הדדית מול אויב משותף (שבט קורייש ממכה).
• ברית עם "אהל אל-כיתאב" (עם הספר): ההלכה האיסלאמית מקנה מעמד מעדיף ליהודים ולנוצרים בהשוואה לעובדי אלילים, ומאפשרת לכרות עמם בריתות ואף לשתף עמם פעולה מול גורם המאיים על שני הצדדים.

העיגון הדתי של "הסכמי אברהם"

כשמדינות – כמו איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו – חתמו על הסכמי אברהם (2020), אנשי הדת הממלכתיים שלהן (כמו המועצה האמירויותית לפתוא שרעית) נמנעו במכוון מלמסגר את ההסכם כ"הסכם חודייביה". במקום זאת, הנימוקים הדתיים נשענו על יסודות אחרים:

• ברית של אינטרס ודחיקת איום: מסגור היחסים כשיתוף פעולה לגיטימי מול איום אזורי משותף (כמו הציר האיראני והטרור הקיצוני).
• "שלום נצחי ולא זמני": הסכמי אברהם אינם מוגדרים כ"שביתת נשק" (הודנה) מול אויב שנלחמים בו בחזית, אלא כ"נורמליזציה" (תטביע – تطبيع) ויחסים ידידותיים קבועים, המבוססים על יסוד אברהמי משותף ופסוקים המודגשים בקוראן לגבי פיוס ושלום ("ואם יטו לשלום, טה גם אתה אליו").
• "מסלחה" (טובת הכלל): הטיעון השרעי המרכזי קבע כי מנהיג מוסלמי (ויליי אל-אמר) רשאי לכרות ברית קבועה עם מדינה לא-מוסלמית אם הדבר מביא תועלת מובהקת למדינתו (טכנולוגיה, ביטחון, שגשוג כלכלי).
• ברית אל-פֿדוּל (حلف الفضول – "ברית המכובדים") היא אחד התקדימים המרתקים ביותר בסירה (הביוגרפיה של הנביא מוחמד), והיא משמשת כיום כעוגן תאולוגי מרכזי להכשרת בריתות בינלאומיות של מדינות מוסלמיות עם ישויות לא-מוסלמיות. ניתן לשייך את 'הסכמי אברהם' לסוג בריתות זה.

ברית אל-פֿדוּל – הרחבה

הרקע ההיסטורי: ברית להגנה על החלש

הברית נכרתה בעיר מכה לפני תחילת הנבואה האיסלאמית, כאשר מוחמד היה איש צעיר (כבן 20). הסיפור מתחיל בסוחר זר, שהגיע למכה נעשק על ידי אחד מעשירי שבט קורייש, שסירב לשלם לו על סחורתו. כיוון שהסוחר לא נמנה עם שום שבט מקומי, לא היה מי שיגן עליו.
בעקבות העוול, התכנסו מנהיגי מספר שבטים במכה בביתו של אדם בשם עבדאללה בן ג'דעאן. הם נשבעו ברית משותפת: לעמוד לצד כל אדם שנפגע או נחשף לעוול במכה – בין אם הוא מקומי או זר, חזק או חלש – עד שיוחזר לו צדקו.

יחסו של הנביא מוחמד לברית

למרות שהברית נכרתה בעידן הג'אהילייה (התקופה הקדם-אסלאמית, הנתפסת כעידן עבודת אלילים), הנביא מוחמד שיבח אותה גם לאחר שקיבל את הנבואה והקים את האיסלאם. באחד ממעשי החדית' המפורסמים אמר מוחמד: "נכחתי בביתו של עבדאללה בן ג'דעאן בברית שאהובה עליי יותר מגמלים אדומים [הנכס היקר ביותר באותה עת]. ואילו נקראתי להצטרף לברית כזו כעת, באיסלאם, הייתי נענה לה."

המשמעות המשפטית והפוליטית כיום

עבור חוקרי הלכה ומנהיגים בעולם המוסלמי כיום, דבריו של הנביא על "ברית אל-פדול" מהווים פריצת דרך תאולוגית המשמשת לצידוק הסכמים אזוריים וגלובליים (כמו הסכמי אברהם או בריתות ביטחוניות עם המערב):

• שיתוף פעולה על בסיס ערכים מוסריים ואינטרס משותף: הברית מוכיחה כי מותר – ואף מומלץ – למוסלמים לכרות בריתות אסטרטגיות עם "כופרים" או גורמים לא-מוסלמים, כל עוד מטרת הברית היא הגנה הדדית, שמירה על צדק, יציבות, או לחימה באויב/איום משותף.
• הסכם שאינו מותנה בזהות הדתית: מכיוון שהברית המקורית נכרתה עם עובדי אלילים למען מטרה אזרחית-מוסרית, היא משמשת ראיה לכך שהיחסים הבינלאומיים של מדינה מוסלמית אינם חייבים להיבחן אך ורק בפריזמה דתית של "מוסלמי מול כופר".

השיח' עבדאללה בן ביה (Abdallah bin Bayyah), מבכירי הפוסקים והתאולוגים בסונים כיום ויו"ר "מועצת האיחוד האמירוייתי לפתוא שרעית", עשה שימוש מרכזי ומתוחכם בתקדים "ברית אל-פדול" כדי לבסס את הלגיטימציה הדתית של הסכמי אברהם. הוא והמנגנון הממסדי באמירויות, הפכו את התקדים ההיסטורי הזה לתוכנית עבודה תאולוגית מודרנית:

מ"ברית אל-פדול" ל"ברית אברהם החדשה":

כאשר נחתמו הסכמי אברהם בשנת 2020, הנהיג בן ביה יוזמה בינלאומית שנקראה "ברית המכובדים החדשה" (The New Alliance of Virtue), המבוססת ישירות על שמה ועל עקרונותיה של "ברית אל-פדול" ההיסטורית.

בפסקיו ובנאומיו הוא טען כי ערכים אוניברסליים משותפים: בדיוק כפי שהנביא מוחמד הצטרף לברית עם לא-מוסלמים במכה למען מטרות של צדק וסדר חברתי, כך מחויבותן של מדינות מוסלמיות כיום היא לכרות בריתות עם מדינות לא-מוסלמיות (כמו ישראל וארה"ב) למען ערכים של שלום, יציבות, סובלנות ודיאלוג בין-דתי.

בן ביה הגדיר את הטרור האסלאמיסט הרדיקלי (כדוגמת אל-קאעידה, דאעש והאחים המוסלמים) כעוול מודרני המאיים על שלום העולם. לפיכך, שיתוף פעולה עם ישראל וארה"ב מוסגר כברית מוסרית המגינה על החברה, בדיוק כמו הגנת הסוחר הנפגע במכה העתיקה.

המעבר מתפיסת ה"אויב" לתפיסת ה"שותף"

השימוש ב"ברית אל-פדול" אפשר לבן ביה לחולל שינוי מושגי דרמטי בהלכה האיסלאמית הממסדית:

• עקיפת דוקטרינת "חודייביה": כאמור, הסכם חודייביה מניח קיומו של אויב שנאלצים לעשות עמו שביתת נשק זמנית. לעומת זאת, השימוש ב"ברית אל-פדול" הגדיר את הצד השני (ישראל) כשותף לגיטימי לברית מוסרית ואסטרטגית קבועה.
• חובת השליט (וליי אל-אמר): בן ביה קבע כי מחובתו של השליט המוסלמי לחפש כל דרך להבטחת שלום עמו (ה"מסלחה"). אם ברית עם מדינות מחוץ לעולם המוסלמי מביאה לשגשוג, ביטחון וטכנולוגיה, הרי שהיא נכנסת תחת הגדרת "ברית אל-פדול" והופכת לחובה הלכתית ולא רק להיתר בדיעבד.

המשמעות הפוליטית של הפרשנות

ההישג של אנשי הדת באמירויות היה מתן "תעודת הכשר" דתית מלאה למנהיגים (כמו מוחמד בן זאיד) לפעול לפי שיקולים אזרחיים, ביטחוניים וכלכליים, מבלי שהדבר ייתפס כפגיעה או כבגידה בעקרונות האיסלאם.

דרך תקדים זה, הצליח הממסד האמירותי להציג את הנורמליזציה עם ישראל, לא כסדר יום חילוני שנכפה על הדת, אלא כמימוש ציווי נבואי עתיק של הנביא מוחמד עצמו.

גם השלום עם מרוקו תוייג כ"ברית אל-פדול"

השלום והנורמליזציה בין מרוקו לישראל (כחלק מהסכמי אברהם ב-2020) מוסגרו והוצדקו תיאולוגית במידה רבה תחת אותו הגיון של "ברית אל-פדול", ואף בתוספת נרטיב ייחודי ומעניין לממלכה המרוקאית.

ייחוסו הדתי של המלך והאחריות המוסרית

מרוקו מחזיקה במעמד תאולוגי ייחודי בעולם הערבי: המלך, מוחמד השישי, נושא בתואר הרשמי "אמיר אל-מואמנין" (נסיך המאמינים), והוא נחשב לצאצא ישיר של הנביא מוחמד (השריף ההאשמי/עלווי). מתוקף תוארו הוא הסמכות העליונה, ואינו זקוק להיתר מחכמי דת חיצוניים, אלא הוא עצמו הסמכות הדתית העליונה במדינה.

בנאומיו ובמסמכי הממלכה, המלך מסגר את ההסכמים ואת היחסים עם ישראל וארה"ב כמחויבות של "אמיר אל-מואמנין" לקידום שלום, סובלנות והגנה על הצדק במרחב האזורי והגלובלי – בדיוק ברוח "ברית אל-פדול" של אבותיו.

הגנה על המורשת היהודית ("ברית המכובדים" המקומית)

אחד הטיעונים המרכזיים שהציגה מרוקו להצדקת ההסכמים התבסס על התקדים של הגנה על מיעוטים ועל חלשים:

• מחויבות היסטורית: מרוקו הדגישה כי היהודים המרוקאים הם חלק בלתי נפרד מהאינטגרציה הלאומית וההיסטורית של הממלכה.
• הצידוק ההלכתי: כפי שב"ברית אל-פדול" נשבעו השבטים להגן על כל אדם ולשמור על זכויותיו ללא קשר לשיוכו, כך הציג הממשל המרוקאי את חידוש היחסים עם ישראל כצעד המגן על המורשת של הקהילה היהודית-מרוקאית (הן במרוקו והן בישראל) וכברית של סובלנות בין-דתית.

איום משותף ואינטרס לאומי (הסהרה המערבית)

כמו במקרה של האמירויות, גם אצל מרוקו הברית התבססה על איום ואינטרס אסטרטגי חילוני מובהק – הכרה אמריקאית בסיפוח הסהרה המערבית והתמודדות מול יריבות אזוריות (כמו אלג'יריה וחזית הפוליסריו).

כדי לגשר על הפער בין האינטרס המדיני לדין הדתי, הממסד המרוקאי עשה שימוש בעקרון ה"מסלחה" (טובת המדינה) המשולב בעקרונות ברית אל-פדול: מותר ורצוי לכרות ברית עם מדינה לא-מוסלמית (ישראל) ואף לקבל חסות ממעצמה (ארה"ב) מול איומים ביטחוניים, כל עוד הדבר משרת את שלמות הממלכה ואת ביטחונה.

לסיכום סוגיה זו: בעוד שהאמירויות השתמשו ב"ברית אל-פדול" כצידוק תאולוגי אבסטרקטי לשלום אזורי מודרני, מרוקו שילבה זאת עם תואר "נסיך המאמינים" של המלך והמחויבות ההיסטורית ליהדות מרוקו, כדי להציג את ההסכם לא כפגיעה באיסלאם, אלא כהמשך ישיר של המסורת הנבואית.

האופוזיציה הדתית לתיוג הסכמים עם ישראל כ"ברית אל-פדול"

הזרמים האיסלאמיסטיים הרדיקליים והשמרניים (כדוגמת "האחים המוסלמים", חמאס או תנועות סלפיות-ג'יהאדיסטיות), מתנגדים נחרצות להסכמים עם ישראל ברוח "ברית אל-פדול". מנקודת מבטם, כל הסכם או ברית עם ישראל – בפרט כזו המוצגת כ"נורמליזציה" או ברית אסטרטגית קבועה – אינה יכולה לקבל לגיטימציה תחת "ברית אל-פדול", אלא נתפסת כעבירה חמורה על חוקי השריעה, מהסיבות הבאות:

• פגיעה ב"דאר אל-אסלאם": מנקודת מבט זו, ארץ ישראל/פלסטין היא אדמת וקף אסלאמית. הסכם המכיר בריבונו המדינית של ישות לא-מוסלמית בלב המרחב המוסלמי נתפס כוויתור בלתי חוקי מבחינה הלכתית על טריטוריה איסלאמית.
• איסור "אל-וולאא ואל-בראא" (נאמנות והתנערות): דוקטרינה סלפית-שמרנית זו אוסרת על מוסלמים לכרות בריתות הדוקות או לקבל חסות ושותפות אסטרטגית עם שאינם מוסלמים ("אל-כפאר") מול מוסלמים אחרים. לכן, ברית בין מדינות ערביות לישראל מול איראן או מול שלוחותיה נתפסת כעבירה ישירה על איסור זה.
• עיוות מושג "ברית אל-פדול": מתנגדי הסכמי אברהם טוענים כי המשטרים במפרץ ובמרוקו משתמשים בשיח'ים מטעם המדינה (כמו עבדאללה בן ביה) כדי לעשות "מניפולציה הלכתית". לטענתם, ברית אל-פדול המקורית נועדה להגן על החלש ולהילחם בעוול, בעוד שברית עם ישראל נתפסת בעיניהם דווקא כהפקרת הפלסטינים.

לסיכום

בעוד שהסכם חודייביה משמש בהלכה כמודל לשביתת נשק טקטית וזמנית מול אויב ישיר, הבריתות המבוססות על אויב משותף וטובת המדינה (מסלחה) מאפשרות הלכתית ליצור שיתוף פעולה אסטרטגי ארוך טווח עם גורמים לא-מוסלמים.

אולם העולם האיסלאמי המודרני מפוצל, ובעוד המשטרים והממסד הדתי הרשמי: מציגים את השלום כמימוש עקרון ה"מסלחה" (טובת המדינה) ושל "ברית אל-פדול", צעד פראגמטי שמביא ביטחון, טכנולוגיה, ושגשוג לציבור, האופוזיציה האסלאמיסטית: רואה בכך כניעה, בגידה בנרטיב הדתי הקלאסי, והלבנה הלכתית של אינטרסים חילוניים-הישרדותיים של השליטים.

[לאוסף המאמרים על הצד האפל של האיסלאם, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', בהשוואה למערבית, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על הצד האפל של האיסלאם.
• אוסף המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', בהשוואה למערבית.
• אוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות.
• הרחבה על הסכם חודיבייה: הסכמי שלום כתחבולה.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: בשונה מדתות אחרות, אין חילוניות ואתאיזם באיסלאם.
• הרחבת המושג 'פרדוקס' – הסתירה שבפנים.
• אוסף המאמרים על על אמון ולגיטימציה.
• הרחבת המושג: 'טקטיקה'.
• הרחבת המושג: 'אין ארוחות חינם'. לכל דבר יש מחיר!
• אוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות.
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2023), הצד האפל של האיסלאם באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/12/23.
• פנחס יחזקאלי (2018), הכל על פרדיגמת חשיבה מזרחית – מול המערבית – באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 1/7/18.
• פנחס יחזקאלי (2015), קבלת החלטות, ייצור ידע, 8/6/15.
• פנחס יחזקאלי (2014), הסכם חודיבייה – הסכמי שלום כתחבולה, ייצור ידע, 19/7/14.
• פנחס יחזקאלי (2026), בשונה מדתות אחרות, אין חילוניות ואתאיזם באיסלאם, ייצור ידע, 13/8/26.
• יחזקאלי פנחס (2014), פרדוקס – הסתירה שבפנים, ייצור ידע, 23/7/14.
• פנחס יחזקאלי (2025), על אמון ולגיטימציה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 15/1/25.
• פנחס יחזקאלי (2014), טקטיקה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), 'אין ארוחות חינם'. לכל דבר יש מחיר!, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.