תקציר: הנטייה להשתיק את יריבינו ולהעלימם טמונה בנו מגיל הגן והייתה מתבטאת בחרמות שעושים ילדים. הכלי הזה התפתח מגן הילדים, עשה חיל בידי הבולשביקים, והיום הוא משמש כלי אימתני בשירות הפרוגרס הווקיסטי. המאמר הזה עומד על מקורותיו.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

המושג 'תרבות הביטול' (Cancel Culture): הוא ביטוי שנטבע לקראת סוף העשור הראשון של המילניום. הוא מבטא תרבות שלמה הגורסת, שכל מי שאינו מסכים איתנו - מפרטים ועד לציבור שלם - וכל מה שלא מתאים לנו: נושאים, ספרים, אמנות וכל דבר אחר, מגלם בתוכו רוע גמור, שיש לסלקו מחיינו הציבוריים, המקצועיים והאישיים. כך מנודים פרטים וציבורים שלמים - בצד מושגים, ספרים, תיאוריות אקדמיות ומה לא - ממעגלים חברתיים ומקצועיים. זכויות ה'מושתקים' נפגעות ברשתות החברתיות, במקומות העבודה ואפילו ביחסיהם האישיים...

לא ניתן להבין את תופעת 'תרבות הביטול' ואת המלחמה הנחושה של דונלד טראמפ נגדה, מבלי להבין כי טראמפ אינו רק לוחם אידאולוגי, אלא עדות חיה לניסיון מחיקה אקטיבי. עוצמתו הפוליטית נבנתה מתוך רגעי השיא של אותה השתקה – החל מהחסימה חסרת התקדים ברשתות החברתיות (טוויטר ופייסבוק) שניתקה אותו באחת מצינור החמצן התקשורתי שלו, דרך החרם הכלכלי והתרבותי על עסקיו, ועד לניסיונות המשפטיים והממסדיים להסיר את שמו מהקלפיות.

במובן זה, המלחמה שלו ב'ביטול' היא שיקוף של "חוק שימור האנרגיה" הפוליטי: ככל שגברו המאמצים להעלים אותו מהתודעה הציבורית ולהפוך אותו לבלתי-לגיטימי, כך הוא נתפס בעיני מיליונים כסמל של הקול המושתק שלהם עצמם. הוא השכיל להפוך את הנידוי לכלי הגיוס החזק ביותר שלו, כשהוא מציב את עצמו כחומת המגן האחרונה בפני תרבות שבה מחיקת דמותו של אדם היא כלי נשק פוליטי לגיטימי.

אבל, גם לא ניתן להבין את תופעת 'תרבות הביטול' בלי לעמוד על שורשיה

הנטייה להשתיק את יריבינו ולהעלימם טמונה בנו מגיל הגן והייתה מתבטאת בחרמות שעושים ילדים. הכלי הזה התפתח מגן הילדים, עשה חיל בידי הבולשביקים, והיום הוא משמש כלי אימתני בשירות הפרוגרס הווקיסטי.

השורש האנושי של הנידוי החברתי, שמתחיל בחרמות ילדותיים בחצר הגן כדרך להגדרת גבולות הקבוצה, עבר טרנספורמציה פוליטית אכזרית לאורך המאה ה-20 וה-21. אצל הבולשביקים, יצר ההשתקה הילדותי עבר "תיעוש" אידאולוגי; החרם הפך למחיקה פיזית וביורוקרטית של "אויבי העם", כאשר היריב לא רק הורחק מהשיח אלא נמחק מהתמונות, מההיסטוריה ומהחיים עצמם.

בעידן המודרני, תרבות ה"ווק" (Woke) והביטול (Cancel Culture) החזירה את הכלי הזה למרחב האזרחי והדיגיטלי. היא שכללה את הנידוי הישן לכדי כלי אימתני של "לינץ' מוסרי" מהיר, שבו הלחץ החברתי המאורגן משמש להשמדה מקצועית וחברתית של מי שסוטה מהדוגמה הרעיונית, ובכך סגרה מעגל היסטורי: מהחרם הפשוט בגן, דרך הטרור המדינתי, ועד למשטרת המחשבות הדיגיטלית של ימינו.

ארבע סיבות לנטייה שלנו להחרים ולנדות

הנטייה הזו נובעת משילוב של יצרים הישרדותיים קדומים ומנגנונים פסיכולוגיים מורכבים, שהופכים את החרם וההשתקה לכלי עוצמתי כל כך:

1. הישרדות אבולוציונית (הפחד מנידוי): במשך רוב ההיסטוריה האנושית, הישרדות הפרט הייתה תלויה לחלוטין בשייכות לשבט. אדם שנודה מהשבט דינו היה מוות. לכן, הכוח להחרים הוא למעשה "נשק יום הדין" החברתי. כשאנחנו משתיקים יריב, אנחנו מפעילים עליו את האיום הקדמון ביותר – הוצאתו מהמרחב המוגן של הקבוצה.

2. הגדרת ה"אנחנו" דרך סימון ה"הם": השתקה אינה נועדה רק להעניש את היריב, אלא בעיקר לחזק את הלכידות הפנימית של הקבוצה המדירה. ברגע שיש "אויב" או "מוקצה", קל יותר להגדיר מי "משלנו" ומי מחזיק בערכים "הנכונים". זהו המנגנון שפועל בגן הילדים (מי שבקבוצה שלי ומי לא) ושוכפל על ידי הבולשביקים ליצירת "אדם חדש" שמוגדר על דרך השלילה של "אויב העם".

3. חסכון קוגניטיבי ומניעת דיסוננס: דיאלוג עם יריב דורש מאמץ אינטלקטואלי והתמודדות עם שאלות קשות שעלולות לערער את תפיסת עולמנו. השתקה היא "קיצור דרך" – במקום להפריך את הטיעון, אנחנו מבטלים את הלגיטימיות של הטוען. זה מאפשר לקבוצה לשמור על בועה אידאולוגית סטרילית (Echo Chamber), שבה אין צורך להתמודד עם מורכבות.

4. האדרת הערך העצמי (Moral Grandstanding): ההשתקה מעניקה למשתיק תחושת עליונות מוסרית מיידית. בבולשביזם, מי שהוקיע "בוגד" נחשב למהפכן נאמן; בסיבוב המודרני של ה"ווק", מי שמבצע "ביטול" (Cancel) זוכה לחיזוקים חברתיים (לייקים, שיתופים) ומאותת לסביבה שהוא "בצד הנכון של ההיסטוריה".

כיצד הטכנולוגיה והרשתות החברתיות האיצו את המנגנונים האלו והפכו את החרם ה"שכונתי" למכונה גלובלית?

המעבר מהחרם השכונתי למכונה גלובלית התרחש בזכות השילוב בין פסיכולוגיה אבולוציונית לבין ארכיטקטורה דיגיטלית. הנה שלושת המנגנונים המרכזיים שהפכו את ההשתקה לכלי אימתני בעידן המודרני:

1. ביטול המרחק והזמן (Viral Shaming): בעבר, כדי להחרים מישהו בגן או בתנועה הבולשביקית, היית צריך נוכחות פיזית או מנגנון מפלגתי מסורבל. היום, הרשתות החברתיות מאפשרות נידוי המוני בלחיצת כפתור. טעות אחת, התבטאות לא זהירה או דעה חריגה יכולות להפוך ל"אירוע" גלובלי תוך דקות. המהירות הזו מונעת מהקורבן את היכולת להסביר או להתגונן, והופכת את החרם להוצאה להורג ציבורית מהירה (Digital Pillory).

2. הדהוד וחיזוק חיובי (The Feedback Loop): האלגוריתמים של הרשתות החברתיות מתגמלים כעס וסערה רגשית. כשמישהו "מבטל" יריב או קורא להחרמתו, הוא מקבל חיזוק מיידי בדמות לייקים ושיתופים. זה יוצר תמריץ כלכלי ופסיכולוגי להקצנה: כדי לקבל תשומת לב, עליך להיות הקיצוני ביותר בהוקעת ה"אחר". כך נוצר מצב שבו הרוב הדומם חושש להתנגד לחרם כדי לא להפוך למטרה בעצמו.

3. מחיקת הפרטיות והפרדת ההקשר (Context Collapse): במנגנון הבולשביקי, השלטון היה צריך "למצוא" עבירה. בעידן ה-Woke, התיעוד הדיגיטלי הופך כל אדם ל"חשוד" פוטנציאלי. אמירה שנאמרה לפני עשור בהקשר מסוים נשלפת, מנותקת מהקשר המקורי, ומוצגת כראיה חותכת לרשעותו של האדם היום. זהו כלי של צנזורה עצמית – אנשים מפסיקים לדבר או להביע דעות מורכבות מחשש שיום אחד המילים שלהם ישמשו נגדם בבית דין של השדה הדיגיטלי.

החרמות בתקופת התנ"ך

בתקופת התנ"ך, הנידוי וההשתקה לא היו רק עניינים חברתיים, אלא כלים משפטיים ודתיים שנועדו לשמור על טוהר המחנה ועל סמכות ההנהגה. בתקופה זו, המושג המרכזי היה ה'חרם', אך משמעותו הייתה קיצונית בהרבה מזו שאנו מכירים היום.

הנה האופנים שבהם באה לידי ביטוי הנטייה להעלים ולהשתיק בתקופת המקרא:

1. החרם כ"החרמה" טוטאלית: בתקופת כיבוש הארץ, ה"חרם" לא היה נידוי חברתי, אלא מחיקה פיזית ורוחנית מוחלטת. כפי שמופיע בכיבוש יריחו, כל מה שהוחרם הוקדש לאלוהים או הושמד. ההשתקה: מי שעבר על החרם (כמו עכן בן כרמי) לא רק שנודה, אלא הומת וזכרו נמחה. זוהי הצורה הקדומה ביותר של "מחיקת היריב" – הסרת כל זכר לקיומו כדי שלא "יזהם" את הקבוצה.

2. הצרעת כנידוי חברתי-דתי: המקרה של המצורע הוא דוגמה קלאסית לבידוד ככלי לשמירה על סדר. המצורע נדרש לצעוק "טמא טמא" ולהתגורר מחוץ למחנה. ההקשר הפוליטי: בתנ"ך, הצרעת נתפסה לעתים כעונש על חטאים חברתיים של דיבור (לשון הרע). דוגמה בולטת היא מרים הנביאה, שדיברה במשה ונענשה בצרעת ובהסגר מחוץ למחנה לשבעה ימים. כאן הנידוי שימש ככלי להשתקת ביקורת על המנהיג והחזרת הסדר על כנו.

3. העלמת זיכרון - "תמחה את זכר עמלק": זוהי הרמה הגבוהה ביותר של השתקה בתנ"ך: לא רק להרוג את האויב, אלא למחוק את שמו ואת זכרו מהתודעה ההיסטורית. הקשר לבולשביקים: כאן ניתן לראות את השורש האידאולוגי של המחיקה מהתמונות. הבולשביקים ניסו לעשות "עמלק" ליריביהם הפוליטיים כמו טרוצקי, כדי שדורות העתיד כלל לא ידעו שהיו קיימים.

4. קורח ועדתו: ה"ביטול" האלוהי הראשון: המרד של קורח נגד משה הוא מקרה בוחן של התמודדות עם יריב פוליטי. משה לא מנהל איתם דיאלוג דמוקרטי, אלא קורא להתערבות שמעלימה אותם פיזית. ההשתקה: האדמה פותחת את פיה ובולעת את המורדים. זהו הדימוי החזק ביותר של השתקה: היריב פשוט מפסיק להתקיים במרחב הציבורי, יחד עם רכושו ומשפחתו.

שלוש תחנות מרכזיות שבהן הנידוי עוצב ככלי עוצמתי לפני המאה ה-20:

1. האוסטרקיזם (Ostracism) באתונה העתיקה: בדמוקרטיה האתונאית, הנידוי היה מנגנון חוקי ומסודר שנועד להגן על העיר מפני עריצות. פעם בשנה, אזרחי אתונה היו מתכנסים וחורטים על חרסי (Ostraka) שם של אדם שהם מחשיבים כמסוכן לדמוקרטיה. התוצאה: מי שקיבל מספיק קולות גורש מהעיר ל-10 שנים. הקשר לדיון: זהו המקור למונח "אוסטרקיזם". המטרה הייתה מניעת ריכוז כוח, אך בפועל זה הפך לכלי של יריבים פוליטיים לסלק זה את זה – מעין "ביטול" דמוקרטי מוקדם.

2. החרם הדתי (Excommunication) בימי הביניים: באירופה הנוצרית, הכנסייה החזיקה בנשק האימתני ביותר: היכולת להוציא אדם אל מחוץ לקהילת המאמינים.

• המנגנון: אדם שהוחרם (Excommunicated) איבד את זכויותיו הדתיות, אך חשוב מכך – הוא איבד את הגנת החוק והחברה. איש לא הורשה לדבר איתו, לסחור איתו או לסייע לו.
• הכוח המדיני: החרם שימש את האפיפיורים להכניע מלכים (כמו הקיסר היינריך הרביעי ב"הליכה לקנוסה"). זהו הנידוי ככלי של הגמוניה רעיונית – מי שסוטה מהדוגמה הדתית נמחק חברתית.

3. ה"חרם" (Cherem) במסורת היהודית: גם בקהילות היהודיות בגלות, החרם היה הכלי השלטוני היחיד כמעט שעמד לרשות ההנהגה בהיעדר ריבונות פיזית.

• השימוש: החרם הוטל על מי שעבר על תקנות הקהילה או החזיק בדעות כפירה (המקרה המפורסם ביותר הוא של ברוך שפינוזה).
• האפקט: הנידוי היה מוחלט. האדם הפך ל"רוח רפאים" בתוך קהילתו שלו. זהו כלי שנועד לשמור על גבולות הקבוצה מפני השפעות זרות או מערערות.

מה השתנה אצל הבולשביקים?

ההבדל המהותי הוא המעבר מנידוי קהילתי/דתי לטרור מדינתי טוטליטרי:

1. מחיקה רטרואקטיבית: הבולשביקים לא רק גירשו את האדם (כמו באתונה) או מנעו ממנו שירותי דת; הם מחקו אותו מההיסטוריה. אם הודחת, נמחקת מהאנציקלופדיה ופניך נצבעו בשחור בתמונות קבוצתיות.
2. פליליזציה של המחשבה: בעוד החרם הדתי עסק במעשים או הצהרות פומביות, הבולשביזם (ובהמשך ה-Woke) החל לרדוף גם את ה"כוונה" או את ה"פוטנציאל" לבגידה.

בתקופת התנ"ך, הכוח להחרים ולמחוק הגיע מהסמכות האלוהית או מהציווי הדתי. אצל הבולשביקים: המפלגה תפסה את מקום האלוהים, והאידאולוגיה המרקסיסטית הפכה ל"כתבי הקודש" שעל פיהם נקבע מי טהור ומי טמא. אצל הווק: "הצדק החברתי" הפך למקור הסמכות המוסרית החדש. מי שחורג מהקודים הלשוניים או הרעיוניים נחשב ל"טמא" מודרני, ויש להוציאו אל מחוץ ל"מחנה" הדיגיטלי והתעסוקתי.

השוואה מהירה: אבולוציית החרם

מאפיין	חרם בגן	בולשביזם	תרבות ה-Woke / ביטול
המטרה	הגנה על הטריטוריה החברתית	הישרדות המשטר וחיסול התנגדות	אכיפת צדק חברתי וסימון מוסרי
הכלי	"אל תשחקו איתו"	גולאג, מחיקה מהתמונות	פיטורין, חרם צרכנים, נידוי דיגיטלי
היקף	מקומי וקצר טווח	מדינתי וטוטליטרי	גלובלי וקבוע (האינטרנט לא שוכח)

[לאוסף המאמרים על השתקה ותביעות השתקה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו' באתר ייצור ידע, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על תקשורת ודמוקרטיה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על השתקה ותביעות השתקה.
• אוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו';
• אוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה;
• הרחבת המושג 'אפקטיביות';
• אוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית';
• הרחבה על תורתו של האנרכיסט, סול אלינסקי;
• הרחבת המושג: 'שלימות ניגודית';
• מאמר: 'הם שחורים אנחנו לבנים' – אבסולוטיזם מוסרי פרוגרסיבי.
• תופעת הביטול של אומנים, הנוקטים צד פוליטי במאמר: 'הרומן המרתק של אומנים עם הפוליטיקה'.
• אוסף המאמרים על תקשורת ודמוקרטיה.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2025), תרבות ההשתקה ותביעות ההשתקה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 30/8/25.
• פנחס יחזקאלי (2019), התודעה – והניסיונות להשפיע עליה – באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/10/19.
• אריאל כהנא (2021), קו פרשת האמצע, ישראל היום, 9/12/21.
• אלעד רזניק (2020), פרשת האי היווני האמריקנית, ייצור ידע, 15/10/20.
• אריאל פלקסין (2022), הליברלים כבר לא יסתמו לאחרים, ישראל היום, 2/5/22.
• אמנון לורד (2021), דרום אמריקה על אופנוע, ישראל היום, 22/12/21.
• ויקטור דיוויס הנסון (2021), עשרה כללים חדשים לעולם פוסט-אמריקני, ישראל היום, 19/4/21, ע' 26.
• פנחס יחזקאלי (2014), אפקטיביות, ייצור ידע, 11/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2023), בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2023), כך תופסים שלטון בדמוקרטיה – 13 העקרונות של סול אלינסקי, ייצור ידע, 9/3/23;
• ויקיפדיה: מקארתיזם.
• פנחס יחזקאלי (2014), שלימות ניגודית, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2023), 'הם שחורים אנחנו לבנים' – אבסולוטיזם מוסרי פרוגרסיבי, ייצור ידע, 19/8/23.
• פנחס יחזקאלי (2023), הרומן המרתק של אומנים עם הפוליטיקה, ייצור ידע, 2/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2022), הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/1/22.
• פנחס יחזקאלי (2024), תקשורת ודמוקרטיה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 1/1/24.