פנחס יחזקאלי: להבין את הצורך להחרים, להשתיק, לבטל ולנדות

תקציר: ארבע סיבות לנטייה שלנו להחרים ולנדות: מנגנון ההישרדות האבולוציוני, הדהוד וחיזוק חיובי למחרימים, הגדרת ה"אנחנו" דרך סימון ה"הם", חסכון קוגניטיביב דרך של מניעת דיאלוג ומניעת דיסוננס קוגניטיבי, והאדרת הערך העצמי של המחרים.

עודכן ב- 21 באפריל 2026

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

המושג 'תרבות הביטול' (Cancel Culture): הוא ביטוי שנטבע לקראת סוף העשור הראשון של המילניום. הוא מבטא תרבות שלמה הגורסת, שכל מי שאינו מסכים איתנו – מפרטים ועד לציבור שלם – וכל מה שלא מתאים לנו: נושאים, ספרים, אמנות וכל דבר אחר, מגלם בתוכו רוע גמור, שיש לסלקו מחיינו הציבוריים, המקצועיים והאישיים. כך מנודים פרטים וציבורים שלמים – בצד מושגים, ספרים, תיאוריות אקדמיות ומה לא – ממעגלים חברתיים ומקצועיים. זכויות ה'מושתקים' נפגעות ברשתות החברתיות, במקומות העבודה ואפילו ביחסיהם האישיים…

לא ניתן להבין את תופעת 'תרבות הביטול' ואת המלחמה הנחושה של דונלד טראמפ נגדה, מבלי להבין כי טראמפ אינו רק לוחם אידאולוגי, אלא עדות חיה לניסיון מחיקה אקטיבי. עוצמתו הפוליטית נבנתה מתוך רגעי השיא של אותה השתקה – החל מהחסימה חסרת התקדים ברשתות החברתיות (טוויטר ופייסבוק) שניתקה אותו באחת מצינור החמצן התקשורתי שלו, דרך החרם הכלכלי והתרבותי על עסקיו, ועד לניסיונות המשפטיים והממסדיים להסיר את שמו מהקלפיות.

במובן זה, המלחמה שלו ב'ביטול' היא שיקוף של "חוק שימור האנרגיה" הפוליטי: ככל שגברו המאמצים להעלים אותו מהתודעה הציבורית ולהפוך אותו לבלתי-לגיטימי, כך הוא נתפס בעיני מיליונים כסמל של הקול המושתק שלהם עצמם. הוא השכיל להפוך את הנידוי לכלי הגיוס החזק ביותר שלו, כשהוא מציב את עצמו כחומת המגן האחרונה בפני תרבות שבה מחיקת דמותו של אדם היא כלי נשק פוליטי לגיטימי.

אבל, גם לא ניתן להבין את תופעת 'תרבות הביטול' בלי לעמוד על שורשיה

הנטייה להשתיק את יריבינו ולהעלימם טמונה בנו מגיל הגן והייתה מתבטאת בחרמות שעושים ילדים. הכלי הזה התפתח מגן הילדים, עשה חיל בידי הבולשביקים, והיום הוא משמש כלי אימתני בשירות הפרוגרס הווקיסטי.

השורש האנושי של הנידוי החברתי, שמתחיל בחרמות ילדותיים בחצר הגן כדרך להגדרת גבולות הקבוצה, עבר טרנספורמציה פוליטית אכזרית לאורך המאה ה-20 וה-21. אצל הבולשביקים, יצר ההשתקה הילדותי עבר "תיעוש" אידאולוגי; החרם הפך למחיקה פיזית וביורוקרטית של "אויבי העם", כאשר היריב לא רק הורחק מהשיח אלא נמחק מהתמונות, מההיסטוריה ומהחיים עצמם.

בעידן המודרני, תרבות ה"ווק" (Woke) והביטול (Cancel Culture) החזירה את הכלי הזה למרחב האזרחי והדיגיטלי. היא שכללה את הנידוי הישן לכדי כלי אימתני של "לינץ' מוסרי" מהיר, שבו הלחץ החברתי המאורגן משמש להשמדה מקצועית וחברתית של מי שסוטה מהדוגמה הרעיונית, ובכך סגרה מעגל היסטורי: מהחרם הפשוט בגן, דרך הטרור המדינתי, ועד למשטרת המחשבות הדיגיטלית של ימינו.

[למאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: 'התפתחות תופעת ההשתקה והביטול: מן החרם החברתי הקדום ועד תרבות הווק', לחצו כאן]

ארבע סיבות לנטייה שלנו להחרים ולנדות

הנטייה הזו נובעת משילוב של יצרים הישרדותיים קדומים ומנגנונים פסיכולוגיים מורכבים, שהופכים את החרם וההשתקה לכלי עוצמתי כל כך:

1. הישרדות אבולוציונית (הפחד מנידוי): במשך רוב ההיסטוריה האנושית, הישרדות הפרט הייתה תלויה לחלוטין בשייכות לשבט. אדם שנודה מהשבט דינו היה מוות. לכן, הכוח להחרים הוא למעשה "נשק יום הדין" החברתי. כשאנחנו משתיקים יריב, אנחנו מפעילים עליו את האיום הקדמון ביותר – הוצאתו מהמרחב המוגן של הקבוצה.

2. הגדרת ה"אנחנו" דרך סימון ה"הם": השתקה אינה נועדה רק להעניש את היריב, אלא בעיקר לחזק את הלכידות הפנימית של הקבוצה המדירה. ברגע שיש "אויב" או "מוקצה", קל יותר להגדיר מי "משלנו" ומי מחזיק בערכים "הנכונים". זהו המנגנון שפועל בגן הילדים (מי שבקבוצה שלי ומי לא) ושוכפל על ידי הבולשביקים ליצירת "אדם חדש" שמוגדר על דרך השלילה של "אויב העם".

3. חסכון קוגניטיבי ומניעת דיסוננס: דיאלוג עם יריב דורש מאמץ אינטלקטואלי והתמודדות עם שאלות קשות שעלולות לערער את תפיסת עולמנו. השתקה היא "קיצור דרך" – במקום להפריך את הטיעון, אנחנו מבטלים את הלגיטימיות של הטוען. זה מאפשר לקבוצה לשמור על בועה אידאולוגית סטרילית (Echo Chamber), שבה אין צורך להתמודד עם מורכבות.

4. האדרת הערך העצמי (Moral Grandstanding): ההשתקה מעניקה למשתיק תחושת עליונות מוסרית מיידית. בבולשביזם, מי שהוקיע "בוגד" נחשב למהפכן נאמן; בסיבוב המודרני של ה"ווק", מי שמבצע "ביטול" (Cancel) זוכה לחיזוקים חברתיים (לייקים, שיתופים) ומאותת לסביבה שהוא "בצד הנכון של ההיסטוריה".

כיצד הטכנולוגיה והרשתות החברתיות האיצו את המנגנונים האלו והפכו את החרם ה"שכונתי" למכונה גלובלית?

המעבר מהחרם השכונתי למכונה גלובלית התרחש בזכות השילוב בין פסיכולוגיה אבולוציונית לבין ארכיטקטורה דיגיטלית. הנה שלושת המנגנונים המרכזיים שהפכו את ההשתקה לכלי אימתני בעידן המודרני:

1. ביטול המרחק והזמן (Viral Shaming): בעבר, כדי להחרים מישהו בגן או בתנועה הבולשביקית, היית צריך נוכחות פיזית או מנגנון מפלגתי מסורבל. היום, הרשתות החברתיות מאפשרות נידוי המוני בלחיצת כפתור. טעות אחת, התבטאות לא זהירה או דעה חריגה יכולות להפוך ל"אירוע" גלובלי תוך דקות. המהירות הזו מונעת מהקורבן את היכולת להסביר או להתגונן, והופכת את החרם להוצאה להורג ציבורית מהירה (Digital Pillory).

2. הדהוד וחיזוק חיובי (The Feedback Loop): האלגוריתמים של הרשתות החברתיות מתגמלים כעס וסערה רגשית. כשמישהו "מבטל" יריב או קורא להחרמתו, הוא מקבל חיזוק מיידי בדמות לייקים ושיתופים. זה יוצר תמריץ כלכלי ופסיכולוגי להקצנה: כדי לקבל תשומת לב, עליך להיות הקיצוני ביותר בהוקעת ה"אחר". כך נוצר מצב שבו הרוב הדומם חושש להתנגד לחרם כדי לא להפוך למטרה בעצמו.

3. מחיקת הפרטיות והפרדת ההקשר (Context Collapse) מובילים לצנזורה עצמית: במנגנון הבולשביקי, השלטון היה צריך "למצוא" עבירה. בעידן ה-Woke, התיעוד הדיגיטלי הופך כל אדם ל"חשוד" פוטנציאלי. אמירה שנאמרה לפני עשור בהקשר מסוים נשלפת, מנותקת מהקשר המקורי, ומוצגת כראיה חותכת לרשעותו של האדם היום. זהו כלי של צנזורה עצמית – אנשים מפסיקים לדבר או להביע דעות מורכבות מחשש שיום אחד המילים שלהם ישמשו נגדם בבית דין של השדה הדיגיטלי.

[לאוסף המאמרים על השתקה ותביעות השתקה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו' באתר ייצור ידע, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על התודעה – והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על תקשורת ודמוקרטיה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על השתקה ותביעות השתקה.
• אוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו';
• אוסף המאמרים על התודעה – והניסיונות להשפיע עליה;
• הרחבת המושג 'אפקטיביות';
• אוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית';
• הרחבה על תורתו של האנרכיסט, סול אלינסקי;
• הרחבת המושג: 'שלימות ניגודית';
• מאמר: 'הם שחורים אנחנו לבנים' – אבסולוטיזם מוסרי פרוגרסיבי.
• תופעת הביטול של אומנים, הנוקטים צד פוליטי במאמר: 'הרומן המרתק של אומנים עם הפוליטיקה'.
• אוסף המאמרים על תקשורת ודמוקרטיה.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: 'התפתחות תופעת ההשתקה והביטול: מן החרם החברתי הקדום ועד תרבות הווק'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2025), תרבות ההשתקה ותביעות ההשתקה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 30/8/25.
• פנחס יחזקאלי (2019), התודעה – והניסיונות להשפיע עליה – באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/10/19.
• אריאל כהנא (2021), קו פרשת האמצע, ישראל היום, 9/12/21.
• אלעד רזניק (2020), פרשת האי היווני האמריקנית, ייצור ידע, 15/10/20.
• אריאל פלקסין (2022), הליברלים כבר לא יסתמו לאחרים, ישראל היום, 2/5/22.
• אמנון לורד (2021), דרום אמריקה על אופנוע, ישראל היום, 22/12/21.
• ויקטור דיוויס הנסון (2021), עשרה כללים חדשים לעולם פוסט-אמריקני, ישראל היום, 19/4/21, ע' 26.
• פנחס יחזקאלי (2014), אפקטיביות, ייצור ידע, 11/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2023), בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2023), כך תופסים שלטון בדמוקרטיה – 13 העקרונות של סול אלינסקי, ייצור ידע, 9/3/23;
• ויקיפדיה: מקארתיזם.
• פנחס יחזקאלי (2014), שלימות ניגודית, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2023), 'הם שחורים אנחנו לבנים' – אבסולוטיזם מוסרי פרוגרסיבי, ייצור ידע, 19/8/23.
• פנחס יחזקאלי (2023), הרומן המרתק של אומנים עם הפוליטיקה, ייצור ידע, 2/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2022), הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/1/22.
• פנחס יחזקאלי (2024), תקשורת ודמוקרטיה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 1/1/24.
• פנחס יחזקאלי (2026), 'התפתחות תופעת ההשתקה והביטול: מן החרם החברתי הקדום ועד תרבות הווק', ייצור ידע, 21/4/26.