פנחס יחזקאלי: התפתחות תופעת ההשתקה והביטול: מן החרם החברתי הקדום ועד תרבות הווק

תקציר: תופעת הביטול וההשתקה של ימינו, היא הסתגלות טכנולוגית של מנגנון עתיק. היא התפתחה מהמרחב המיקרו־חברתי של הילדות, דרך מוסדות העולם העתיק וימי הביניים, ומשטרים טוטליטריים במאה ה־20, ועד לתרבות ה־Woke בעידן הפוסט־מודרני. חרף שינויי ההקשר, מתקיימת רציפות מבנית: מנגנון של סימון חריגה, ודה־לגיטימציה והדרה, המשרתים מבני כוח משתנים.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

תופעת ההשתקה והביטול (Cancel Culture) נתפסת לעתים כתוצר ייחודי של העידן הדיגיטלי, אולם בחינה היסטורית-סוציולוגית מעלה כי מדובר בהתגלמות עכשווית של מנגנון חברתי קדום: אכיפת נורמות באמצעות הדרה, דה־לגיטימציה ולעתים מחיקה סמלית או פיזית של יחידים וקבוצות. מנגנון זה פועל על רצף שבין צורך חברתי בסיסי של שימור לכידות וסדר, לבין סכנה דמוקרטית כאשר הוא מתמסד ככלי דיכוי טוטלי (Durkheim, 1895/1982; Foucault, 1975/1995).

המאמר מתחקה אחר התפתחות תופעת ההשתקה והביטול, מן המרחב המיקרו־חברתי של הילדות, דרך מוסדות העולם העתיק וימי הביניים ומשטרים טוטליטריים במאה ה־20, ועד לתרבות ה־Woke בעידן הפוסט־מודרני. הטענה המרכזית היא כי חרף שינויי ההקשר, מתקיימת רציפות מבנית: מנגנון של סימון חריגה, דה־לגיטימציה והדרה, המשרת מבני כוח משתנים.

הבסיס הפסיכו־חברתי: חרם בילדות כמנגנון ראשוני

מחקרים בפסיכולוגיה התפתחותית וחברתית מצביעים על כך שהדרה חברתית מופיעה כבר בגיל הרך כאמצעי לאכיפת נורמות קבוצתיות (Williams, 2007). ילדים מפעילים חרם לא רק מתוך אכזריות ספונטנית, אלא כחלק ממנגנון של ויסות חברתי: קביעת גבולות "מי בפנים" ו"מי בחוץ".

החרם כולל שלושה רכיבים מרכזיים:

1. שלילת השתתפות (exclusion)
2. דה־לגיטימציה (stigmatization)
3. יצירת הרתעה קבוצתית

הפסיכולוגיה האבולוציונית מציעה כי מנגנונים אלה קשורים לצורך הישרדותי בקבוצות קטנות, בהן סטייה מהנורמה עלולה הייתה לסכן את הקולקטיב (Boehm, 1999). בהקשר זה, החרם הוא "טכנולוגיה חברתית זולה" לשימור סדר ללא שימוש באלימות פיזית.

עם זאת, כבר בשלב זה ניכר הפוטנציאל האלים של המנגנון: הפגיעה הפסיכולוגית בהדרה יכולה להיות עמוקה ואף מתמשכת (Williams, 2007).

חרמות בעולם העתיק: ממנגנון חברתי למוסד פוליטי

החרמות בתקופת התנ"ך

בתקופת התנ"ך, הנידוי וההשתקה לא היו רק עניינים חברתיים, אלא כלים משפטיים ודתיים שנועדו לשמור על טוהר המחנה ועל סמכות ההנהגה. בתקופה זו, המושג המרכזי היה ה'חרם', אך משמעותו הייתה קיצונית בהרבה מזו שאנו מכירים היום.

הנה האופנים שבהם באה לידי ביטוי הנטייה להעלים ולהשתיק בתקופת המקרא:

1. החרם כ"החרמה" טוטאלית: בתקופת כיבוש הארץ, ה"חרם" לא היה נידוי חברתי, אלא מחיקה פיזית ורוחנית מוחלטת. כפי שמופיע בכיבוש יריחו, כל מה שהוחרם הוקדש לאלוהים או הושמד. ההשתקה: מי שעבר על החרם (כמו עכן בן כרמי) לא רק שנודה, אלא הומת וזכרו נמחה. זוהי הצורה הקדומה ביותר של "מחיקת היריב" – הסרת כל זכר לקיומו כדי שלא "יזהם" את הקבוצה.

2. הצרעת כנידוי חברתי-דתי: המקרה של המצורע הוא דוגמה קלאסית לבידוד ככלי לשמירה על סדר. המצורע נדרש לצעוק "טמא טמא" ולהתגורר מחוץ למחנה. ההקשר הפוליטי: בתנ"ך, הצרעת נתפסה לעתים כעונש על חטאים חברתיים של דיבור (לשון הרע). דוגמה בולטת היא מרים הנביאה, שדיברה במשה ונענשה בצרעת ובהסגר מחוץ למחנה לשבעה ימים. כאן הנידוי שימש ככלי להשתקת ביקורת על המנהיג והחזרת הסדר על כנו.

3. העלמת זיכרון – "תמחה את זכר עמלק": זוהי הרמה הגבוהה ביותר של השתקה בתנ"ך: לא רק להרוג את האויב, אלא למחוק את שמו ואת זכרו מהתודעה ההיסטורית. הקשר לבולשביקים: כאן ניתן לראות את השורש האידאולוגי של המחיקה מהתמונות. הבולשביקים ניסו לעשות "עמלק" ליריביהם הפוליטיים כמו טרוצקי, כדי שדורות העתיד כלל לא ידעו שהיו קיימים.

4. קורח ועדתו: ה"ביטול" האלוהי הראשון: המרד של קורח נגד משה הוא מקרה בוחן של התמודדות עם יריב פוליטי. משה לא מנהל איתם דיאלוג דמוקרטי, אלא קורא להתערבות שמעלימה אותם פיזית. ההשתקה: האדמה פותחת את פיה ובולעת את המורדים. זהו הדימוי החזק ביותר של השתקה: היריב פשוט מפסיק להתקיים במרחב הציבורי, יחד עם רכושו ומשפחתו.

האוסטרקיזם באתונה

באימפריה האתונאית הופיע מנגנון האוסטרקיזם (Ostracism): הליך דמוקרטי לכאורה שבו אזרחים הצביעו להגליית אדם מהפוליס לעשר שנים (Forsdyke, 2005). פעם בשנה, אזרחי אתונה היו מתכנסים וחורטים על חרסי (Ostraka) שם של אדם שהם מחשיבים כמסוכן לדמוקרטיה. זהו המקור למונח "אוסטרקיזם". מי שקיבל מספיק קולות גורש מהעיר ל-10 שנים. מטרתו הרשמית הייתה מניעת ריכוז כוח והגנה על העיר מפני עריצות., אך מחקרים מצביעים כי שימש גם ככלי פוליטי להדחת יריבים. מעין 'ביטול' פרוגרסיבי של פעם… (Cartledge, 2016). אחד הקרבנות הפוליטיים של התופעה היה פריקלס.

מחיקת זיכרון ברומי

הפרקטיקה של מחיקת זכרו של אדם (damnatio memoriae) שיקפה שלב מתקדם של 'ביטול': לא רק הענשה אלא ניסיון לשלוט בזיכרון הקולקטיבי (Flower, 2006). מדובר במעבר ממדיכוי פיזי לשליטה סימבולית. מדובר בצו (לעיתים רשמי ולעיתים דה־פקטו) של הסנאט או השלטון, שמטרתו הייתה למחוק אדם מן הזיכרון הציבורי לאחר מותו או הדחתו. לא הסתפקו בענישה, ניסו למחוק את עצם קיומו ההיסטורי.

חוקרים מציינים כי המונח עצמו הוא מונח מודרני יחסית לתיאור תופעה רומית, ולא בהכרח שם רשמי אחיד שבו השתמשו הרומאים בכל המקרים. כלומר, יש כאן גם פרשנות היסטורית ולא רק תיאור עובדתי טהור.

המחיקה הייתה רב־ממדית:

• הרס פסלים ודמויות
• מחיקת שמות מכתובות וממסמכים
• השחתת מטבעות עם דיוקנו
• לעתים איסור להזכיר את שמו

כלומר, ניסיון לשלוט לא רק בהווה אלא גם בזיכרון הקולקטיבי.

דוגמאות בולטות

• נירון: לאחר מותו ניסו למחוק את זכרו, אם כי באופן חלקי ולא עקבי
• דומיטיאנוס: הסנאט הורה רשמית על מחיקת זכרו לאחר הירצחו
• קומודוס: הוכרז כאויב המדינה לאחר מותו

(חשוב לציין: בחלק מהמקרים המחיקה לא הייתה מלאה, ולעתים שליטים מאוחרים שיקמו את זכרם. כלומר, גם “הביטול” עצמו היה נתון לפוליטיקה).

משמעות סוציולוגית

המונח 'מחיקת זכרו של אדם' משקף שלב מתקדם בהתפתחות מנגנוני ההשתקה:

• מעבר מענישה פיזית → לשליטה בזיכרון
• ניסיון לעצב תודעה קולקטיבית
• יצירת מסר הרתעתי: לא רק תיענש — גם תישכח

במובן זה, ניתן לראות בה אב־טיפוס מוקדם של תופעות מודרניות של “מחיקה” ודה־לגיטימציה, גם אם הכלים שונים.

ימי הביניים: לגיטימציה דתית להדרה

בימי הביניים הפכה ההשתקה באירופה הנוצרית לכלי תאולוגי. הכנסייה החזיקה בנשק האימתני ביותר – החרם הדתי (Excommunication) – היכולת להוציא אדם אל מחוץ לקהילת המאמינים.

החרם הקנה לאפיפיורים כוח מדיני. הוא שימש אותם להכניע מלכים (כמו הקיסר היינריך הרביעי ב"הליכה לקנוסה"). זהו הנידוי ככלי של הגמוניה רעיונית: מי שסוטה מהדוגמה הדתית נמחק חברתית.

המנגנון: אדם שהוחרם (Excommunicated) איבד את זכויותיו הדתיות, אך חשוב מכך – הוא איבד את הגנת החוק והחברה. איש לא הורשה לדבר איתו, לסחור איתו או לסייע לו.

האינקוויזיציה

האינקוויזיציה הקתולית פעלה לדיכוי כפירה תוך שילוב של חקירה, ענישה והדרה (Peters, 1989). ההאשמה בכפירה שימשה לא רק לשמירה על טוהר האמונה, אלא גם לשימור הסדר החברתי והפוליטי.

חרמות קהילתיים גם בקהילות יהודיות

המאפיין המרכזי בתקופה זו: אמת מוחלטת המוגדרת על ידי סמכות עליונה, והדרה של כל סטייה ממנה.

החרם שימש כאמצעי שליטה פנימי. לפי פרשנות סוציולוגית, החרם אפשר לאליטה לשמר סמכות באמצעות איום בהדרה (Katz, 1993). הוא היה כלי מרכזי לאכיפת נורמות בקהילות יהודיות, ונועד לשמור על גבולות הקבוצה מפני השפעות זרות או מערערות. זה היה הכלי השלטוני היחיד כמעט שעמד לרשות ההנהגה בהיעדר ריבונות פיזית. החרם הוטל על מי שעבר על תקנות הקהילה או החזיק בדעות כפירה. דוגמה בולטת לכך, היא החרם על ברוך שפינוזה (ראו תמונה למטה) במאה ה־17, שנבע מסטייה תאולוגית (Nadler, 2001). הנידוי היה מוחלט. האדם הפך ל"רוח רפאים" בתוך קהילתו שלו. החרם לא כלל רק הדרה חברתית, אלא גם שלילה של לגיטימציה אינטלקטואלית.

העת החדשה: מהחירות אל הטרור

העת החדשה הביאה עמה את רעיון החירות, אך גם את הקצנת מנגנוני ההשתקה.

המהפכה הצרפתית

המהפכה הצרפתית היא נקודת מפנה מרכזית בחרם ובהשתקה, שבה מנגנוני נידוי חברתיים־דתיים קיבלו לראשונה צורה של טרור מדינתי מודרני בעל לגיטימציה אידאולוגית עממית. בתקופת "שלטון הטרור", החשד לבגידה במהפכה הספיק להוצאה להורג (Furet, 1981). השיח הציבורי הפך לכלי טיהור אידאולוגי.

כאן מתרחש שינוי חשוב: ההשתקה אינה רק דיכוי ריכוזי של שלטון, אלא גם דיכוי משתף של העם. עם קריסת הסדר הישן ועליית רעיון “ריבונות העם”, נוצר מצב חדש: הלגיטימציה לשלטון נובעת מהעם, ולכן גם הלגיטימציה להעניש “בוגדים” נובעת ממנו. מוקמים גופים כמו: הוועדה לשלום הציבור, מועדונים פוליטיים (כמו היעקובינים), והמון עירוני (sans-culottes). כתוצאה מכך, הפכה ההשתקה אינה גם לתוצאה של לחץ חברתי, הלשנות, והפעלה של אלימות “עממית”. היא הופכת לפרקטיקה חברתית, שמופעלת על ידי הציבור עצמו לעתים בהתלהבות אידאולוגית גדולה יותר מזו של השלטון.

המאה ה־20: טוטליטריות כהקצנה של הביטול

שני המשטרים שהפליאו לעשות בתחום הביטול וההשתקה היו הבולשביקים והנאצים. הם פעלו תחת אותה לוגיקה טוטליטרית, ופיתחו מנגנונים דומים של שליטה, אך הנאצים דחפו אותם לכיוון שונה ואפילו קיצוני יותר.

הבולשביזם

הבולשביקים העמיקו את המעבר מנידוי קהילתי/דתי לטרור מדינתי טוטליטרי, ופיתחו מנגנונים מתקדמים של השתקה:

• פליליזציה של המחשבה: בעוד החרם הדתי עסק במעשים או הצהרות פומביות, הבולשביזם (ובהמשך ה-Woke) החל לרדוף גם את ה"כוונה" או את ה"פוטנציאל" לבגידה. ה"אויב" הוגדר לא לפי מעשיו אלא לפי תודעתו (Arendt, 1951/1973).
• טיהורים פוליטיים
• משפטי ראווה
• מחיקת דמויות רטרואקטיבית מהיסטוריה: הם לא רק גירשו את האדם (כמו באתונה) או מנעו ממנו שירותי דת; הם מחקו אותו מההיסטוריה. אם הודחת, נמחקת מהאנציקלופדיה ופניך נצבעו בשחור בתמונות קבוצתיות.

הציבוריות חולקה ע"י המהפכנים הקומוניסטיים לשניים: לטובים, 'הטהורים אידיאולוגית', ולרעים שיש לנדותם ולדחותם לשוליים. אנשים שלא 'יישרו קו' עם תורת המהפכה ומושגיה סומנו כאויבי המהפכה, ונודו בשלב הראשון מהזירה הציבורית. הראייה שלהם כ'רוע מוחלט' אפשרה לשלול את זכויותיהם, להפקיע את רכושם, ולפגוע בהם ובמשפחותיהם פיזית.

אחרי 1945 הפכה תורת לנין לבסיס שעליו נבנו תורות הפרסום, השיווק והייעוץ האסטרטגי. במקביל, אימצו תנועות אנרכיסטיות את הטכניקות הללו כשהן מתאימות אותן לזירה הדמוקרטית. המפורסם ביותר מאלה היה סול דייוויד אלינסקי (Saul David Alinsky;‏ 1972-1909), אקטיביסט שמאל רדיקלי ותאורטיקן פוליטי יהודי-אמריקאי, שפרסם ב- 1971 – שנה לפני מותו – את ספרו: "כללים לרדיקלים" (Rules for Radicals), ובו 13 'כללי זהב' שמאיימים היום, 'להקריס' את הדמוקרטיה האמריקנית [להרחבה על תורת אלינסקי, לחצו כאן].

לבסיס התאורטי הזה, שהשפיע על 'תרבות הביטול', יש להוסיף גם גורמים תורמים אחרים, כמו עליית המדיה החברתית, הגברת המודעות לנושאים חברתיים ושינויים הנורמות התרבותיות. ונכון להוסיף, כי מבקרים רבים טוענים שלתרבות הביטול חסרה אידיאולוגיה ריכוזית או דמות סמכותית המנחה את פעולותיה, מה שמבדיל אותה מהעקרונות המהפכניים של לנין (עובדה זו נכונה בארצות הברית, אך לא בישראל, שבה מונהגת המחאה וממומנת ע"י קבוצה מרכזית, הכוללת: אידיאולוגים, אנשי פרסום, שיווק, מדיה וייעוץ אסטרטגי).

הנאציזם

הנאציזם הרחיב את מנגנון הביטול לרמה ביולוגית, והפכו אותה למחיקה מוחלטת של קיום (Bauman, 1989).

[למאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: בין תרבות הביטול של הבולשביקים לזו של הנאצים, לחצו כאן]

הפוסט־מודרניזם ותרבות ה־Woke

הפוסט־מודרניזם ערער על מושג האמת האובייקטיבית והציג את הידע כמוצר של יחסי כוח (Foucault, 1977). גישה זו תרמה להבנה של שיח ככלי שליטה—אך גם פתחה פתח לשימוש פוליטי בהגדרת "אמת".

תרבות ה־Woke מתאפיינת ב:

• שיימינג ברשתות
• הדרה מקצועית
• דה־לגיטימציה של דעות

מחקרים מצביעים על כך שהרשתות החברתיות מעצימות מנגנונים אלה בשל מבנה של תגמול רגשי מיידי וקיטוב (Ng, 2020).

השוואה מהירה: אבולוציית החרם

ניתן לזהות ארבעה שלבים קבועים שקיימים בתופעה מהעולם העתיק ועד היום:

1. הגדרת נורמה;
2. סימון חריגה;
3. דה־לגיטימציה;
4. הדרה או מחיקה.

מאפיין	חרם בגן	בולשביזם	תרבות ה-Woke / ביטול
המטרה	הגנה על הטריטוריה החברתית	הישרדות המשטר וחיסול התנגדות	אכיפת צדק חברתי וסימון מוסרי
הכלי	"אל תשחקו איתו"	גולאג, מחיקה מהתמונות	פיטורין, חרם צרכנים, נידוי דיגיטלי
היקף	מקומי וקצר טווח	מדינתי וטוטליטרי	גלובלי וקבוע (האינטרנט לא שוכח)

בתקופת התנ"ך, הכוח להחרים ולמחוק הגיע מהסמכות האלוהית או מהציווי הדתי. אצל הבולשביקים: המפלגה תפסה את מקום האלוהים, והאידאולוגיה המרקסיסטית הפכה ל"כתבי הקודש" שעל פיהם נקבע מי טהור ומי טמא. אצל הווק: "הצדק החברתי" הפך למקור הסמכות המוסרית החדש. מי שחורג מהקודים הלשוניים או הרעיוניים נחשב ל"טמא" מודרני, ויש להוציאו אל מחוץ ל"מחנה" הדיגיטלי והתעסוקתי.

השינוי המרכזי לאורך השנים הוא באמצעים, ובמערב ממוסדות דתיים ופוליטיים, לרשתות חברתיות ותאגידים. כלומר, תופעת הביטול וההשתקה של ימינו, אינה מדובר בתופעה חדשה, אלא הסתגלות טכנולוגית של מנגנון עתיק.

סיכום

תופעת ההשתקה והביטול היא חלק בלתי נפרד מהמבנה החברתי האנושי. היא ממלאת תפקיד כפול: שמירה על סדר מחד, וסיכון לדיכוי מאידך. מהחרם בגן הילדים ועד תרבות הביטול הדיגיטלית, מתקיים דפוס מתמשך של שליטה באמצעות הדרה.

האתגר המרכזי של חברות דמוקרטיות הוא לא ביטול המנגנון – משימה בלתי אפשרית – אלא ריסונו. ללא גבולות מוסדיים ותרבותיים, מנגנון זה עלול להפוך לכלי הרסני, כפי שהוכיחו משטרים טוטליטריים בעבר.

[לאוסף המאמרים על השתקה ותביעות השתקה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו' באתר ייצור ידע, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על התודעה – והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על תקשורת ודמוקרטיה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על השתקה ותביעות השתקה.
• אוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו';
• אוסף המאמרים על התודעה – והניסיונות להשפיע עליה;
• הרחבת המושג 'אפקטיביות';
• אוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית';
• הרחבה על תורתו של האנרכיסט, סול אלינסקי;
• הרחבת המושג: 'שלימות ניגודית';
• מאמר: 'הם שחורים אנחנו לבנים' – אבסולוטיזם מוסרי פרוגרסיבי.
• תופעת הביטול של אומנים, הנוקטים צד פוליטי במאמר: 'הרומן המרתק של אומנים עם הפוליטיקה'.
• אוסף המאמרים על תקשורת ודמוקרטיה.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: בין תרבות הביטול של הבולשביקים לזו של הנאצים.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2025), תרבות ההשתקה ותביעות ההשתקה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 30/8/25.
• פנחס יחזקאלי (2019), התודעה – והניסיונות להשפיע עליה – באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/10/19.
• אריאל כהנא (2021), קו פרשת האמצע, ישראל היום, 9/12/21.
• אלעד רזניק (2020), פרשת האי היווני האמריקנית, ייצור ידע, 15/10/20.
• אריאל פלקסין (2022), הליברלים כבר לא יסתמו לאחרים, ישראל היום, 2/5/22.
• אמנון לורד (2021), דרום אמריקה על אופנוע, ישראל היום, 22/12/21.
• ויקטור דיוויס הנסון (2021), עשרה כללים חדשים לעולם פוסט-אמריקני, ישראל היום, 19/4/21, ע' 26.
• פנחס יחזקאלי (2014), אפקטיביות, ייצור ידע, 11/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2023), בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2023), כך תופסים שלטון בדמוקרטיה – 13 העקרונות של סול אלינסקי, ייצור ידע, 9/3/23;
• ויקיפדיה: מקארתיזם.
• פנחס יחזקאלי (2014), שלימות ניגודית, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2023), 'הם שחורים אנחנו לבנים' – אבסולוטיזם מוסרי פרוגרסיבי, ייצור ידע, 19/8/23.
• פנחס יחזקאלי (2023), הרומן המרתק של אומנים עם הפוליטיקה, ייצור ידע, 2/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2022), הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/1/22.
• פנחס יחזקאלי (2024), תקשורת ודמוקרטיה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 1/1/24.
• פנחס יחזקאלי (2026), בין תרבות הביטול של הבולשביקים לזו של הנאצים, ייצור ידע, 20/4/26.

• Arendt, H. (1973). The origins of totalitarianism. Harcourt Brace. (Original work published 1951)
• Bauman, Z. (1989). Modernity and the Holocaust. Cornell University Press.
• Boehm, C. (1999). Hierarchy in the forest. Harvard University Press.
• Cartledge, P. (2016). Democracy: A life. Oxford University Press.
• Clark, M. D. (2020). Drag them: A brief etymology of so-called “cancel culture”. Communication and the Public, 5(3–4), 88–92.
• Durkheim, E. (1982). The rules of sociological method. Free Press. (Original work published 1895)
• Flower, H. I. (2006). The art of forgetting. University of North Carolina Press.
• Forsdyke, S. (2005). Exile, ostracism, and democracy. Princeton University Press.
• Foucault, M. (1975/1995). Discipline and punish. Vintage.
• Foucault, M. (1977). Power/knowledge. Pantheon.
• Furet, F. (1981). Interpreting the French Revolution. Cambridge University Press.
• Katz, J. (1993). Tradition and crisis. Syracuse University Press.
• Nadler, S. (2001). Spinoza: A life. Cambridge University Press.
• Ng, E. (2020). No grand pronouncements here: Reflections on cancel culture. Television & New Media, 21(6), 621–627.
• Peters, E. (1989). Inquisition. University of California Press.
• Williams, K. D. (2007). Ostracism. Annual Review of Psychology, 58, 425–452.