תקציר: החרמת טקסים ממלכתיים – כמו טקסי יום הזיכרון או יום העצמאות – בשם המחאה נגד השלטון הנוכחי, היא אולי מובנת רגשית, אך מסוכנת אסטרטגית. אליטת ההון הישנה, זו שמרגישה מאוימת, מוותרת במו ידיה על אחד מהכלים המרכזיים ביותר להמשכיותה: השליטה במשמעות של סמלים לאומיים.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

חלק ממציאות חיינו החדשה הוא טקסים אלטרנטיביים - שעורכת המחאה כתחליף לטקסים הממלכתיים - בצד סירוב של ידוענים המזוהים עם אליטת ההון ליטול חלק בטקסים הללו.

כך למשל קרה בטקס יום העצמאות ה- 77, ב- 2025, כשגלעד שלמור סרב לפניית השרה מירי רגב הנחות את הטקס ביחד עם ליטל שמש (מערוץ 14). כך עשו גם הזמרים, בועז שרעבי (מטעמי לו"ז) וירדנה ארזי, שתירצה זאת במילים שכתבה בחשבון האינסטגרם שלה: "טקס המשואות ממלכתי, אבל התקופה אינה ממלכתית"...

רק שאין ארוחות חינם, ולהדרה יש מחיר

אחד ממאפייני התקופה הנוכחית בישראל הוא מהלך שיטתי של חילופי אליטות. תהליך זה, שבו מוקדי כוח – תרבותיים, מוסדיים וסמליים – מחליפים ידיים, אינו ייחודי לישראל, אך מקבל כאן מאפיינים חריפים במיוחד. במוקד המאבק נמצאת שאלת הזהות: מהי מדינת ישראל, של מי היא, וכיצד היא תיראה בעתיד. השאלה הזו מתגלמת לא רק במערכת המשפט או בהפגנות המוניות, אלא גם – ואולי בעיקר – במאבק על סמלים, טקסים ותרבות לאומית.

במצב כזה, היעדרות מן הזירה אינה ניטרלית; היא הכרזה על נסיגה. החרמת טקסים ממלכתיים – כמו טקסי יום הזיכרון או יום העצמאות – בשם המחאה נגד השלטון הנוכחי, היא אולי מובנת רגשית, אך מסוכנת אסטרטגית. אליטת ההון הישנה, זו שמרגישה מאוימת, מוותרת במו ידיה על אחד מהכלים המרכזיים ביותר להמשכיותה: השליטה במשמעות של סמלים לאומיים.

זו תרבות ההשתקה של ה- WOKE טמבל!

החרמות, ההשתקות והטהרנות הפנימית שאנו רואים במחאה הם אינם תוצאה של רגש רגעי בלבד. הם מבטאים אימוץ של תבניות פעולה שמקורן בתרבות הפוליטית הפרוגרסיבית של המערב – זו המכונה "WOKE". גם פה מאמצת המחאה את השפה, המושגים והמנגנונים של תנועת הווק, הגלובלית, תוך כדי טיהור פנימי מהיר של "מי שאינו משלנו". כל חריגה מהשורה מתויגת כ"פגיעה" או "בעייתית", ומועלית על מדורת ההשתקה [להרחבה על 'תרבות ההשתקה והביטול', לחצו כאן].

אבל בעוד שבארה״ב ובריטניה הווקיזם נולד מתוך ניסיון לתקן מצבים של הדרה מבנית היסטורית (גזעית, מגדרית, אתנית), בישראל הוא נישא בעיקר על ידי האליטה החברתית והכלכלית – זו שמחזיקה בהון תרבותי ותקשורתי רב. כך נוצר עיוות: תנועת מחאה שמבקשת לטעון לשוויון ולצדק, עושה שימוש בכלי של הדרה כדי לשמר את עליונותה הערכית והסמלית.

הדינמיקה הזו מייצרת ניכור – לא רק אצל יריביה הפוליטיים של המחאה, אלא גם בקרב קבוצות שיכלו להזדהות עמה לו הייתה נינוחה יותר, פתוחה יותר, מגוונת יותר. במקום זאת, היא סוגרת עצמה בפני קולות חדשים, ובכך מחלישה את כוחה ומצמצמת את שדה השפעתה.

טעות דומה ביצעה המחאה אחרי רצח רבין

הטעות הזו אינה חדשה – היא מוכרת היטב מהעבר הקרוב. לאחר רצח רבין ב-1995, אליטת ההון בחרה למקד את טקסי הזיכרון ברטוריקה חדה של גינוי והפרדה. הציבור הדתי-לאומי כולו נתפס כחשוד – ואם לא בפועל, אז לפחות בהשתקה. דוברים מהימין הפוליטי כמעט ולא הוזמנו, ובמקרים שכן – הובאו לתפקיד של 'כפרה'.

הדרה זו הולידה ניכור עמוק. במקום לאחד, טקסי רבין הפכו – בעיני רבים – לסמל של ניכוס הזיכרון בידי צד אחד. וכך, בהדרגה, התבססה התפיסה שרבין לא היה ראש ממשלה של עם שלם, אלא של "חצי עם" בלבד, שהוביל את עמו ל'אסון אוסלו', שהתממש לבסוף בטבח ה- 7/10. זוהי נבואה שמגשימה את עצמה: כשציבור שלם מוצא את עצמו מחוץ לטקס, הוא גם מוצא את עצמו מחוץ לזיכרון הלאומי. ומשם, קצרה הדרך להתנגדות חריפה יותר להסכמים, לסמל, ולמורשת כולה.

מי שהמחיש היטב את הטעות הזו ומחירה היה השחקן, הקומיקאי והבמאי, רמי הויברגר, שהתארח ב- 20 באפריל 2025 אצל רפי רשף, בערוץ 12 (ראו הסרטון למטה): "אחרי 10 שנים הגעתי לאנדרטה בכיכר רבין, היו מנגנים שם שירי פלמ"ח כל שבוע. ואני זוכר שעצרתי את הקטנוע, היה גשם, התקרבתי. היו שם קצת יותר אנשים מבדרך כלל, כי זה היה עשר שנים (לרצח), והתקרבתי לגדרות הביטחון, והסתכלתי מסביב.

ואז ראיתי שהקהל היה מאוד מאופיין. הוא היה מונוכרומטי, והוא היה אשכנזי מההתיישבות הוותיקה, עם שיער לבן מעוצב, עם כל מיני קריאות - כמו: "שפרה, תפסתי לך מקום"... - ולא היה שם כל עם ישראל. לא היה שם גם חלקו. ולמדורת השבט הזו לא הסכימו לצרף עוד אנשים, כי זה היה 'שלנו', כמו שעכשיו חלק מהמחנה שלנו אומרים: "גנבו לנו את המדינה". ואין מסמך כזה שהמדינה הייתה שלנו!".

כשהקבוצה נסגרת, היא גם מתעוורת

החרמות מהסוג הזה אינן טעות חד-פעמית. הן חלק מדפוס רחב יותר של שגיאות אסטרטגיות שזיהינו לאורך השנה האחרונה: צעדים פומביים שמובילים לנסיגה מהשיח הלאומי במקום להתייצבות בתוכו.

מה עומד מאחורי הרצף הזה של שגיאות? התשובה טמונה באופן פעולתה של המחאה. במובנים רבים, היא הפכה לקבוצה סגורה – כמעט שבטית – שפועלת עם עצמה, למען עצמה, ובתוך עצמה. היא אינה סובלת קולות חריגים, נמנעת מדיון ביקורתי פנימי, ומפעילה מנגנוני השתקה כלפי הצעות אסטרטגיות לא קונצנזואליות.

בתנאים כאלה, יכולת קבלת ההחלטות נפגמת. חשיבה קבוצתית / חשיבת יחד (groupthink), כפי שתיאר הסוציולוג אירווינג ג'ניס, גורמת לקבוצות הומוגניות להעדיף הרמוניה פנימית על פני תובנה אסטרטגית [4]. במקום להתעמת עם מציאות משתנה, הקבוצה מעדיפה להיאחז בהבנותיה המוקדמות – גם כשהן כבר אינן רלוונטיות. כך נפתח פער רלוונטיות הולך ומתרחב (ראו התרשים למטה) בין מנסחי המסרים של המחאה לבין הציבור הכללי, ובמיוחד לבין קבוצות שטרם השתכנעו.

חילופי אליטות כמאבק על סמל

הסוציולוג נורברט אליאס תיאר תהליכים היסטוריים של חילופי אליטות דרך מאבקים על יוקרה, סמכות והגדרה-עצמית בתוך מסגרות מדיניות ואירופיות [1]. בישראל, אנחנו רואים מהלך מקביל: אליטה חילונית-ליברלית, שבעבר שלטה במרחב הסמלי והמוסדי, 'נלחצת אל הקיר' מול עלייתם של שחקנים חדשים – דתיים, מזרחיים, לאומיים יותר – שטוענים לבעלות על ה"ישראליות".

בטקסים ממלכתיים מגולם בדיוק סוג כזה של יוקרה וסמכות סמלית. ההזמנה לדבר בטקס היא לא רק פרסונלית; היא הודאה בכך שהדובר מייצג את ה"אנחנו" של הלאום. ולכן, כל ויתור על דוכן הנואמים הוא ויתור על הגדרה עצמית.

הון סימבולי אינו מתקיים בוואקום

פייר בורדיה, מן הסוציולוגים החשובים של המאה ה-20, הדגיש שוב ושוב כי אליטות אינן שולטות רק בכוח כלכלי או פוליטי – אלא בעיקר ב"הון סימבולי" [2]. משמע, ביכולת לקבוע מה נחשב לראוי, נעלה, ישראלי, ציוני.

כאשר נציגי המחאה מסרבים להופיע בטקסי זיכרון, הם מוותרים על הבמה שעליה מונח ההון הזה. הם הופכים את עצמם לבלתי נראים, ובכך תורמים להעברת הסמכות הסמלית לגורמים אחרים – אלו שכן מקבלים את ההזמנה. בהדרגה, לא רק שהצד השני משתלט על הבמה – הוא גם מפסיק לראות צורך להזמין את הצד שהחרים. כך נוצרת נורמליזציה של הדרה עצמית.

נבואה שמגשימה את עצמה

דניאל לוי, שחקר את עיצוב זיכרון השואה ואת הפוליטיקה של הזיכרון הקולקטיבי, הראה כיצד תפיסות ציבוריות יכולות להפוך את עצמן למציאות [3]. בישראל של 2025, החרם על סמלים ממלכתיים – כביכול מתוך זעם על "אבדן המדינה" – מוביל בפועל ליצירתה של מדינה שבה אותו ציבור נוכח פחות ופחות.

במילים פשוטות: לא מדובר רק בביקורת על המצב הקיים, אלא בבנייה פעילה של מצב חדש. מעין פרדוקס שבו החרם, שנועד להתריע על ניכור, דווקא מקבע אותו.

מהי האלטרנטיבה?

אם אכן מדובר במאבק על דמותה של מדינת ישראל – וכך מצטיירים הדברים ממחאת הדגלים, הכחולים-לבנים – הרי שאין מקום לוויתור על הזירה הסמלית. יש להיאבק עליה. ההשתתפות בטקסי יום הזיכרון, בהנחת זרים, בנאומים ממלכתיים – כל אלה הם מעשים של נוכחות פוליטית, לא של הסכמה עם הממשלה.

אין מדובר בקבלה של הסדר הקיים, אלא בדיוק להפך: בניסיון להשפיע על עיצובו. ברגע שמחנה שלם מחרים את הבמה, הוא גם מאבד את הזכות לעצב את הטקסט. והטקסט, כמו הבמה, יתמלא במילים אחרות, בלשון אחרת, ובסמלים שייזכרו בדיעבד כשינוי תרבותי של ממש.

לסיכום

אם הייתה האליטה מגלה גמישות אסטרטגית, ומתאימה עצמה לזמנים משתנים, היא הייתה יכולה לבחור באסטרטגיה שונה של התפשרות ושילוב מדורג ואיטי של בני האליטות החדשות בתוכה, שיבטיח את היטמעותה בתוך האליטה החדשה שתיווצר. אבל כפי שאמר רמי הויברגר, למדורת השבט הזו לא הסכימו לצרף עוד אנשים, כי זה היה 'שלנו', כמו שעכשיו חלק מהמחנה שלנו אומרים: "גנבו לנו את המדינה". ואין מסמך כזה שהמדינה הייתה שלנו!"...

קבוצות בסטגנציה מתקדמת אינן יכולות להתגמש, ורמת החרדה מאבדן הבכורה כה עמוק, עד כי היא בחרה להעדיף אינטרסים צרים על פני אינטרסים לאומיים ו'שרפה את גשריה'... אין עוד דרך חזרה. לכן, כל מה שנשאר הוא מלחמה, וכשהכל יגמר, תישאר הבחירה בין הסתגלות כואבת ככל שתהיה להגירה..

נספח: יתרונה הגדול של המחאה הוא גם נקודת התורפה העיקרית שלה

הצלחתה הגדולה ביותר של המחאה היא ביכולתה ליצור התגייסות מוחלטת של קבוצה גדולה, להנעת מאבק חברתי. מוביליה הצליחו בכך דרך יצירת קשרים רגשיים עזים בין אנשיה, בדרך של הפשטת השיח, רידודו, הפיכתו לדמוני ולמקטב, ויצירת סנקציות אפקטיביות כלפי כל מי שסוטה מן השורה בדמות איום ההשתקה והביטול. כל אלה יצרו מצב של דיכוי יכולות האוריינות הפוליטית של הקבוצה.

אבל 'אין ארוחות חינם'; והצלחות כאלה הן קצרות טווח. מסתבר, שכאשר צורבי התודעה הם חלק מהקבוצה שאת תודעתה הם עמלים לצרוב, התוצאה הבלתי נמנעת היא שהם נצרבים בעצמם באותם קשרים רגשיים, הבנת המציאות האובייקטיבית שלהם נפגמת. וגם הם יוצרים פער רלוונטיות הולך וגובר וניתוק מהמציאות.

התוצאה היא ביצוע טעויות גסות, שמחירן עצום, ושפער הרלוונטיות מהמציאות מונע מהמחאה לראות: אכיפה בררנית בגלוי ומהמקפצה, השימוש בשב"כ ככלי פוליטי - לראשונה מאז עידן בן גוריון ופרשת 'שורת המתנדבים' - הפיכת רונן בר למרטיר, ולהג ריק על 'משפטי נירנברג' נגד נתניהו והסובבים אותו, נתנו לגיטימציה לצד השני לטפל ב'מהפכת הצבע' הישראלית, שאיבדה את פטרונה העיקרי (ממשל ביידן), באותם כלים בדיוק.

מערכות מורכבות תמיד מתהפכות זוכרים? כמה זמן יעבור לדעתכם, עד שהרוח תשנה את כיוונה?

[לאוסף המאמרים על יצחק רבין ומורשת רבין, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'הכל על אליטת ההון הישראלית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על תופעת חילופי האליטות, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על חשיבה קבוצתית – חשיבת יחד, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• אוסף המאמרים על יצחק רבין ומורשת רבין.
• אוסף המאמרים על אליטות ואליטיזם.
• אוסף המאמרים: 'הכל על אליטת ההון הישראלית'.
• אוסף המאמרים על תופעת חילופי האליטות.
• אוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו'.
• הרחבה על מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל.
• הרחבת המושג: 'אין ארוחות חינם'.
• להרחבה על 'תרבות ההשתקה והביטול'.
• אוסף המאמרים על חשיבה קבוצתית – חשיבת יחד.
• הרחבה בנושא 'פער רלוונטיות'.
• הרחבת המושג: פרדוקס - הסתירה שבפנים.
• אוסף המאמרים על 'קבוצות'.
• אוסף מאמרים על גמישות אסטרטגית (אג'יליות), ארגונית ואישית.
• הרחבת המושג: קיפאון - סטגנציה.
• אוסף המאמרים אודות הפנים השונות של ההסתגלות.

מקורות, הערות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2018), יצחק רבין ומורשת רבין באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 3/11/18.
• פנחס יחזקאלי (2023), אליטות ואליטיזם באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 13/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2024), הכל על אליטת ההון הישראלית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 4/11/24.
• פנחס יחזקאלי (2025) הכל על תופעת חילופי האליטות באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 1/1/25.
• פנחס יחזקאלי (2014), אין ארוחות חינם, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2022), הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/1/22.
• פנחס יחזקאלי (2022), מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל, ייצור ידע, 2/10/22.
• פנחס יחזקאלי (2022), 'To Cancel' – לקנסל – למחוק מהתודעה, ייצור ידע, 20/2/22.
• פנחס יחזקאל (2023), חשיבה קבוצתית – חשיבת יחד באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 23/11/23.
• פנחס יחזקאלי (2014), פער רלוונטיות, ייצור ידע, 21/7/14.
• יחזקאלי פנחס (2014), פרדוקס - הסתירה שבפנים, ייצור ידע, 23/7/14.
• פנחס יחזקאלי (2020), הכל על קבוצות באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 18/4/20.
• פנחס יחזקאלי (2019), גמישות אסטרטגית, ארגונית ואישית, באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 21/2/19.
• פנחס יחזקאלי (2014), קיפאון - סטגנציה, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2022) הפנים השונות של ההסתגלות באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 25/6/22.

[1] אליאס, נורברט (2001). תהליך התרבות. רסלינג.
[2] Bourdieu, Pierre (1984). Distinction: A Social Critique of the Judgement of Taste. Harvard University Press.
[3] Levy, Daniel & Sznaider, Natan (2006). The Holocaust and Memory in the Global Age. Temple University Press.
[4] Janis, Irving L. (1972). Victims of Groupthink. Houghton Mifflin.