פנחס יחזקאלי: מורשת השנאה של האבות המייסדים (האחוס"לים)

תקציר: השנאה – כמו האהבה – היא הכוח המניע החזק ביותר ביחסים בינאישיים; בפוליטיקה הארגונית; בפוליטיקה המדינתית וגם ביחסים שבין מדינות… לא היה אדם שהבין את כוחה של השנאה, כמו בנימין נתניהו. אבל, האסטרטגיה הזו התהפכה עליו…

[לאוסף המאמרים על שנאה 'פשעי שנאה', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן]

עודכן ב- 26 באוגוסט 2023

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

יצחק בן אהרן היה אחד ממנהיגיה החשובים והדומיננטיים של תנועת הפועלים בישראל ומהוגי הדעות שלה, חבר הכנסת, שר ומזכ"ל ההסתדרות. מספרים שכשעבר את גיל 90, שאל אותו חיים חפר: "מה מחזיק אותך?". "השנאה חיים" השיב בן אהרן, "השנאה!"… (ראו הכרזה למטה).

שנאה היא רגש עז של דחייה, התנגדות, שלילה, אויבות או אנטיפתיות אינטנסיבית כנגד יחיד, קבוצה, חפץ או רעיון (ויקיפדיה: שנאה). היא המצב ההופכי של האהבה, וביחד הם מהווים שלימות ניגודית. היא הכוח המניע החזק ביותר ביחסים בינאישיים; בפוליטיקה הארגונית; בפוליטיקה המדינתית וגם ביחסים שבין מדינות…

השנאה קשורה לעיתים קרובות לתחושות של כעס, סלידה ועוינות כלפי מושא השנאה, אשר מעוררת רצון להתרחק ממנו או להרע לו. אנשים שחשים שנאה כלפי אדם אחר לא מאמינים שאפשר לשנות את היחסים איתו, או את האדם בעצמו, ולכן היא מכילה בתוכה רצון לפגוע ואף להעלים את האדם השנוא (ויקיפדיה: שנאה).

אחד מביטויי השנאה החשובים הוא גזענות.

'אנחנו והם' – השנאה כגורם קבוצתי מלכד

אין גיבוש קבוצתי ללא יריב דמוני... “אנחנו והם” הוא מושג סוציולוגי המבחין ומגדיר את זהות הקבוצה כמנוגדת לקבוצות אחרות. בכל אלה יכולה השנאה לקבוצות האחרות לשמש כגורם מלכד ומגבש.  

דוגמאות לתחושת “אנחנו והם” כוללות:

• תחושת הפרדה בין קבוצות חברתיות שונות כמו חברה לאומית, דתיים משונים או מגזרים שונים.
• תחושת הפרדה בין אנשים משונים בגיל, מגדר או מקצוע.
• תחושת הפרדה בין אנשים משונים במבנה החברתי, למשל בין אנשי העיירה לאנשי העיר.

שנאה ופוליטיקה

נחזור ליצחק בן אהרן שפתח את המאמר: שנאה הייתה תמיד כלי פוליטי עוצמתי. מי כמונו היהודים מכיר על בשרו, למשל, את הפוגרומים – אותן התנכלויות המוניות רחבות היקף כלפי יהודים כקבוצת מיעוט שונה וזרה במזרח אירופה, על ידי קבוצות מאורגנות או ספונטניות, במקרים רבים בעידוד השלטונות, שביקשו להסיט את תשומת הלב הציבורית מנושאים בעייתים עבורם. פוגרומים להשגת מטרות פוליטיות נערכו גם במדינות ערב. המפורסם שבהם היה הפרהוד, שבמהלכו נטבחו לפחות 179 יהודים בבגדד, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים, ורכוש רב נבזז.

השנאה זכתה לעדנה עם התגבשות השמאל הפוליטי, שמהותו היא מאבק פנים מדינתי בעידן המודרני פיתח השמאל הפוליטי – שמהותו מאבק מעמדי – שנאה בעיקר כלפי גורמי פנים (לדוגמה: הבולשביקים), במסגרת זו זכו האלימות וההתאכזרות לתושבי ארצם לתורה כתובה ומסודרת. במקביל, עליית הלאומיות והלאומנות – אחרי עידן של מעצמות רב לאומיות – חיזקה שנאה לבני לאומים אחרים בקרב הימין הפוליטי.

עם תום מלחמת העולם השנייה, זכו תורות השנאה הבולשביקיות בעולם המערבי לשימור ולעדנה בשמאל הפוליטי, בייחוד בקבוצות האנרכיסטיות. בספר, "כללים לרדיקלים" (Rules for Radicals), מלמד אותנו סול דייוויד אלינסקי (Saul David Alinsky;‏ 1972-1909), אקטיביסט שמאל רדיקלי ותאורטיקן פוליטי יהודי-אמריקאי, 13 'כללי זהב' להשגת השלטון בדמוקרטיה. רבים מהכללים הללו מבטאים שנאה צרופה לבני מדינתם שחושבים אחרת. אלינסקי מטיף בהם לשנוא את היריב שבתוך המדינה, ולהביסו [למאמר: כך תופסים שלטון בדמוקרטיה – 13 העקרונות של סול אלינסקי, לחצו כאן].

למשל:

• כלל מספר 5: לעג הוא נשק אימתני. עשו בו שימוש ממוקד!
• כלל מס' 8: לחץ הולך וגובר הוא חזות הכל. המשך להפעיל לחץ, אל תרפה;
• כלל מס' 9: האיום בדרך כלל מבעית יותר מהדבר עצמו;
• כלל מס' 10: התנאי העיקרי עבור טקטיקה הוא פיתוחם של מבצעים, שישמרו את הלחץ על היריב;
• כלל מס' 11: מסר שלילי שקרי, שמהדהד שוב ושוב, ייקלט לבסוף ויבקיע;
• כלל מס' 13: בחר את המטרה למתקפה שלך, הקפא אותה, הפוך אותה לאישית וקטב אותה.

כללים אלו אומצו ומיושמים היום ע"י השמאל הממוסד בארצות הברית. הם הפכו כלי משחק אפקטיבי מאוד בפוליטיקה האמריקנית מאז עידן אובמה, ומאיימים להקריס את הדמוקרטיה האמריקנית. בשנים האחרונות, הם 'עשו עליה' גם לישראל ע"י מעצבי המחאה החברתית. 

השנאה ככלי בשירות השמאל בפוליטיקה הישראלית

בדרך כלל בישראל, היטיב השמאל הפוליטי לשנוא מן הימין. דוגמאות קיימות לכל אורך ההיסטוריה של היישוב, מאז עלילות ארלוזורוב, דרך ה'סזון', אלטלנה, אוסלו וההתנתקות.

את התחנות העיקריות במאבק הזה מונה דורון ניר צבי בכתבה מצויין לטעמי, ב'מקור ראשון' (ראו למטה):

• עוד ב־1917, אנשי השומר, בני העלייה השנייה הסוציאליסטית, הלשינו לטורקים על אנשי מחתרת ניל"י שהורכבה מבני המושבות, כלומר בני העלייה הראשונה הבורגנית.
• חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, נרצח ביוני 1933, כאשר היה נדמה שמתגבש במוסדות הציוניים רוב לימין בהובלת התנועה הרוויזיוניסטית בראשותו של זאב ז'בוטינסקי. השמאל, בהובלת תנועת הפועלים בראשותו של בן־גוריון, ניצל את הרצח כדי להעליל על הימין ולהטיל עליו את האחריות למעשה, ודחף בכל עוזו להרשעת יהודים רוויזיוניסטים, אף שלא היו ראיות נגדם. לימים התברר שכנראה ערבים רצחו את ארלוזורוב.
• בקונגרס הציוני ה־18, בספטמבר 1933, בעת נאומיהם של נציגי הרוויזיוניסטים, קמו כל נציגי סיעות הפועלים ועזבו את האולם בהפגנתיות. הצעות החלטה של הרוויזיוניסטים לא הובאו להצבעה, ולפיכך ז'בוטינסקי סירב לנאום. בסופו של דבר אישרה נשיאות הקונגרס להקים ועדת חקירה שתפקידה לבדוק ו"לעקור נטיות העומדות בסתירה לעקרונות היסודיים של המוסר היהודי", כלומר רעיונות רוויזיוניסטיים.
• הרוויזיוניסטים הוצגו כפשיסטים וכמוקצים מחמת מיאוס. בן־גוריון כינה את ז'בוטינסקי לא אחת בשם "ולדימיר היטלר", ובכל מערכת בחירות עד 1977 הוזהר הציבור לבל יבחר בתנועת החירות (לימים הליכוד) הפשיסטית.
• אפילו בימי האימה והצלמוות של מרד גטו ורשה לא הסכים אי"ל (ארגון יהודי לוחם), שהנהיגו אנשי תנועות הפועלים כמו מרדכי אנילביץ, להתאחד עם אצ"י (ארגון צבאי יהודי), שהורכב מבית"רים בהנהגת פאבל פרנקל וליאון רודל, אף שאצ"י היה מאורגן היטב והיה בידיו מקלע שחסר מאוד לאנשי אי"ל.
• בסוף 1944, במשך יותר מחודשיים ניהלה הנהגת היישוב באמצעות אנשי ההגנה והפלמ"ח "סזון" (עונת ציד) נגד אנשי אצ"ל. ההגנה והפלמ"ח ופלוגות הפועל עצרו אנשי אצ"ל, הכו אותם, חקרו אותם בעינויים והסגירו אותם לידי הבריטים.
• ביוני 1948 הורה בן־גוריון להטביע את אלטלנה, אוניית אצ"ל שעל סיפונה היו כאלף עולים חדשים, וכן נשק רב וציוד רפואי שהיו חיוניים במלחמת העצמאות. הירי על האונייה בוצע בפיקודו של מפקד חטיבת הראל יצחק רבין, והביא למותם של 16 אנשי אצ"ל, שחלקם קפצו למים ונופפו בבדים לבנים לאות כניעה. בן־גוריון כינה את התותח שירה על האונייה "התותח הקדוש". מנחם בגין, שהיה על האונייה, פקד לא לירות בחזרה, והכריז ברדיו: "מלחמת אחים – לעולם לא". הימין נהג, עד היום, כמבוגר אחראי שחורק שיניים ומונע מלחמת אחים, חרף חרחורי המלחמה בשורות השמאל.
• מחלוקת קשה שאיימה להצית מלחמת אחים ניטשה בין ימין לשמאל ב־1952 בסוגיית ההסכם לקבלת כספי השילומים מגרמניה.
• זכור היחס המבזה שבו נהג דוד בן גוריון כלפי יריביו הפוליטיים ("בלי חירות ומק"י") כשנמנע, למשל, לכנות את מנחם בגין בשמו, וכינה אותו האיש היושב ליד חבר הכנסת (יוחנן) בדר.

השנאה לחרדים ואוטו-אנטישמיות

השנאה לציונות הדתית ה"משיחית"

השנאה למזרחיים ה'בבונים'

בניגוד מוחלט ליחס השמאל לערבים - שנתפסים על ידם כ'פרא האציל' - מלווים הגזענות, הבוז, הזלזול והשנאה ליהודי המזרח שלא עברו כור היתוך ונטמעו בתוכם - את כל קורות ימי המדינה והעליה אליה. 

דוגמה מוכרת לכך היא מה שמכונה "תימני כנרת": קבוצת עולים יהודים מתימן, שעלו לארץ ישראל והתיישבו על שטח אדמה לחופי הכנרת בשנת 1912, במקום בו שכנה חוות כנרת, שנה לפני שהתיישבו שם אנשי קבוצת כנרת. אחרי כ-20 שנות התיישבות במקום, שלוו בהתנכלויות חוזרות ונשנות מצד חברי קבוצת כנרת, אולצו התימנים להעתיק את מקום מגוריהם למקום אחר, על-אף יתרונם המספרי ואף על פי שהגיעו למקום.

עם קום המדינה עשו האחוס"לים בתנועה הקיבוצית ובהתיישבות העובדת, כל מאמץ למנוע את הבאת יהדות זו ארצה. הם נלחמו על כך עם דוד בן גוריון, שהבין היטב את החשיבות של צירוף מיליון יהודי מדינות ערב למדינה הצעירה, הנלחמת על נפשה. הם גם הצליחו לדחות ולשבש את העלאת יהדות מרוקו לארץ, בין היתר בעזרת קמפיין מתוקשר של עיתון 'הארץ' (אראל סג"ל, הדו"ח, ערוץ 14, 23/8/23). יהדות מזרח אפריקה כונתה אז, ב- 1949, "יהדות המערות":

אריה גלדבלום כתב ב'הארץ' על יהדות המזרח שבמעברות, כך: "לפנינו עם, שהפרימיטיביות שלו היא שיא. דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת, וחמור עוד יותר חוסר הכישרון לקלוט כל דבר רוחני. בדרך כלל, הם עולים רק במשהו על הדרגה הכללית של התושבים הערבים, הכושים והברברים שבמקומותיהם. על כל פנים, הם נחותים מערביי ארץ ישראל שהתרגלנו אליהם. ומעל לכל אלה – עצלנותם הכרונית וסלידתם מעבודה…" (אראל סג"ל, הדו"ח, ערוץ 14, 23/8/23):

העורך והבעלים של עיתון 'הארץ' גרשום שוקן, שלח את העיתונאי והסופר, עמוס איילון לצפון אפריקה, לדווח על קהילות היהודים שם. הוא כתב כך: "מי שרואה את הרקע שלהם כאן, את הגטו ואת סימטאותיו, את ה"מלמדים", את ה"בתים", המיטות, את החברה המסורתית הזאת, המתפוררת במגעה עם הטכניקה המערבית, אינו רשאי להתפלא על כך, שמרוקאים מופיעים בכל מקום מכובד ביומני תחנות המשטרה בישראל" (אראל סג"ל, הדו"ח, ערוץ 14, 23/8/23).

על הגטו היהודי בקזבלנקה כתב: "זהו ריכוז של לכלוך, סירחון, עוני, ניוון, עוני ופרווארסיות, שקשה למצוא כמותו ב'מדינה' הערבית – הקסבה של המרוקנים המוסלמים. אך עוברים את מחיצת העץ הגבוהה, המסתירה את הגטו, ואנו נתקלים בגל של סירחון שקשה להגדירו, כאילו מרקיבים, לא רק בצלים, סוליות, בגדים ושאריות בשר, אלא גם בני אדם חיים"! (אראל סג"ל, הדו"ח, ערוץ 14, 23/8/23).

השורה התחתונה של המאמר הייתה ההמלצה שלא להעלות את יהודי מרוקו, וזה מה שקרה: עברו שנים עד שיהדות זו הועלתה לארץ.

כתוצאה מכך, בשנת 1950 הופסקה העליה ההמונית מעדות המזרח לישראל והפכה לעליה סלקטיבית. עולים ממרוקו נאלצו לעבור השפלות ובדיקות גופניות כדי לעלות [למאמרו של אבי פיקאר: "ראשיתה של העלייה הסלקטיבית בשנות החמישים", לחצו כאן]. 

התיאור הזה צורם במיוחד כשמשווים אותו לתיאוריו של איילון את הערבים, 'הפרא האציל' של האחוס"לים: "זקופי קומה הם עומדים, ובהם אתה מוצא טיפוסים יפי מראה עד מאוד – גבוהים, מחוסרי זקן לחיים, לעיתים בהירי שיער אך תמיד נוצצות – מתחת למצחים נוקשים – עיניים שחורות כפחם, וחדות כלהב חרבותיהם…".

הקיבוצים נמנעו מלסייע לקלוט את עלייה הזו, למרות ששוכנו על ידם בעיירות הפיתוח. בהיעדר 'כור היתוך' הם שמרו על זהותם המקורית. חלקם עבדו במפעלי הקיבוצים וצברו, עם השנים, תחושות קיפוח, בשל היחס שלו זכו. המציאות הזו תועדה בחדות ע"י אפרים קישון ז"ל, בסרטו: סאלח שבתי…

דוד בן גוריון היה הקול המרכזי שיצא נגד התופעה הזו: "התנועה הדוגלת בחלוציות" - כך אמר - "לא הכזיבה מעולם, כשם שהכזיבה בשטח זה (קליטת העליה, פ"י). אלפי החלוצים שעשו גדולות במשקיהם ובקיבוציהם, מה עשו בשביל העלייה? לביתם? כן. אבל מה עשו בשביל 300,000 יהודים? עוד לא היה כישלון כזה ואני בוש ונכלם"...

מי שכאב את כאבה של היהדות המבוזה הזו היה נתן אלתרמן, שכתב על כך את השיר "ריצתו של העולה דנינו": נשוא השיר הוא יהודי מרוקאי בשם דנינו, שנדרש למבחן ריצה כדי לקבל אישור עליה:

כן קטע שכזה,
גם הוא בל יעדר,
גם הוא בל ישכח,
דף אילם ואשם,
דף בזיונו של אב,
אשר ניתר ניתר ורץ
ותינוקיו עומדים דומם.

דף בזיונו של אב,
אשר שיבת ציון צותה עליו - קפוץ!
והוא בעגולו.
אץ, אץ, ובלבבו תפלה לאל עליון
לבל נרגישׁ חלי רגלו.

ואל עליון שמע
וכה אמר לו אל:
רוץ, רוץ, עבדי דנינו
איתך אני!
כי אכסה מומך, אבל לא אכסה עלבון תּחיּת עמי
אשר זיוה נוצץ מדמעך.

השנאה הזו הפכה לבסוף לשנאה שכנגד. זו הצטברה, עד שפרצה למשל במהומות ואדי סאליב: סדרת הפגנות רחוב ומהומות שאירעו בשנת 1959 בשכונת ואדי סאליב בחיפה, שהיו מעין מרד חברתי בשל תחושות קיפוח ואפליה על רקע עדתי, ונגד הממסד של מפא"י. המשכה בהקמת תנועת 'הפנתרים השחורים' בינואר 1971 על ידי צעירים משכונת מוסררה שבירושלים. ב-13 באפריל 1971 פגשה גולדה מאיר חמישה ממנהיגי התנועה בלשכתה, וזכורה התבטאותה לאחר הפגישה: "הם לא נחמדים".

[לאוסף המאמרים על שנאה ו'פשעי שנאה', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פשעי שנאה';
• מאמרו של דני וידיסלבסקי: 'הסוד השני של נתניהו: “המיעוט שולט”!';
• הרחבה בנושא 'קבוצות בארגון';
• הרחבת המושג 'מערכת מורכבת';
• הרחבה בנושא 'תורת המערכות המורכבות';
• הרחבת המושג: 'פעולות מאזנות';
• הרחבת המושג: 'שלימות ניגודית';
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה';
• אוסף המאמרים על 'קבוצות';
• אוסף המאמרים בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה;
• המאמר: כך תופסים שלטון בדמוקרטיה – 13 העקרונות של סול אלינסקי;
• המאמר: דמוניזציה, בוז ולעג אישי הם נשק אימתני – הכללים ה- 5 וה- 13 של סול אלינסקי.
• מאמרו של אבי פיקאר: "ראשיתה של העלייה הסלקטיבית בשנות החמישים";
• הרחבת המושג: 'אחוס"לים' – האליטה המייסדת של ישראל;
• הרחבה על השנאה בשירות המחאה;
• אוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2020), שנאה ופשעי שנאה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 3/12/20.
• ויקיפדיה: שנאה.
• דני וידיסלבסקי (2019), הסוד השני של נתניהו: “המיעוט שולט”!, ייצור ידע, 31/5/19.
• פנחס יחזקאלי (2014), פעולות מאזנות, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2018), קבוצות בארגון, ייצור ידע, 5/3/18.
• יחזקאלי פנחס (2014), מערכת מורכבת, ייצור ידע, 12/4/14.
• יחזקאלי פנחס (2014), תורת המערכות המורכבות, ייצור ידע, 12/6/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), שלימות ניגודית, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2020), הכל על קבוצות באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 18/4/20.
• פנחס יחזקאלי (2023), כך תופסים שלטון בדמוקרטיה – 13 העקרונות של סול אלינסקי, ייצור ידע, 9/3/23;
• פנחס יחזקאלי (2023), דמוניזציה, בוז ולעג אישי הם נשק אימתני – הכללים ה- 5 וה- 13 של סול אלינסקי, ייצור ידע, 7/6/23.
• פנחס יחזקאלי (2018), שואה ומלחמה: מלחמת העולם השנייה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 10/4/18.
• אבי פיקאר (1999), ראשיתה של העלייה הסלקטיבית בשנות החמישים, עיונים בתקומת ישראל, 9, עמ' 394-338.
• פנחס יחזקאלי (2023), האחוס"לים – האליטה המייסדת של ישראל, ייצור ידע, 27/7/23.
• פנחס יחזקאלי (2015), מיתוג, , ייצור ידע, 24/10/15.
• פנחס יחזקאלי (2015), תיוג, ייצור ידע, 16/11/15.
• פנחס יחזקאלי (2023), אוטו-אנטישמיות – אנטומיה של שנאה עצמית, ייצור ידע, 15/3/23.
• פנחס יחזקאלי (2023), בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/23.