[גרסה מקוצרת של המאמר ראתה אור לראשונה בעיתון 'ישראל היום'. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר][לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [לסדרת מאמרי עצמאות וזיכרון, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על דוד בן גוריון, לחצו כאן]
המאמר עודכן ב- 12 באפריל 2021
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
* * *
יום העצמאות הנחגג השנה בשלהי משבר הקורונה, מזמין בחינה במבט השוואתי, בין ניהול מלחמת העצמאות בהנהגת ראש הממשלה, דוד בן גוריון, לבין ניהול משבר הקורונה בהנהגת ראש הממשלה נתניהו.
למרות כל המגבלות המתחייבות מהעובדה שמלחמה ומשבר הקורונה, אינם אירועים ממש דומים, בכל זאת בהתייחסות למבחן חסר התקדים שהציבו אירועים אלו להנהגה המובילה, ישנו משהו בדפוס ההתארגנות וקבלת ההחלטות, שמזמין מבט השוואתי שיטיל אור על טבעה של התנהלות אסטרטגית במציאות לאומית מורכבת.
הביקורת על ניהול משבר הקורונה, חוזרת ומתריעה על העדר תכנית סדורה, קבלת החלטות תוך כדי תנועה, העדר גוף ארגוני מקצועי בעל כשירות וסמכויות לניהול העניינים, ויותר מהכול מראשית המשבר מבקשים "אסטרטגית יציאה".
ואמנם, בנקודות ההחלטה המרכזיות בניהול המלחמה, בן גוריון ניווט באורח ריכוזי לגמרי אישי. לא הייתה לו תכנית סדורה לניהול המלחמה מראשיתה עד סופה, קיבל החלטות משמעותיות "תוך כדי תנועה", וכמובן עד לשלבים מאוד מאוחרים לא הייתה לו "אסטרטגיית יציאה".
[להרחבת המושג: 'מורכבות', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'אסטרטגיה', לחצו כאן]
קברניט לאומי והחלטות אישיות
למול דפוס קבלת החלטות אישי של קברניט לאומי במצבי משבר - כפי שקורה במשבר הקורונה – חסידי עבודת המטה מוטרדים בשאלה, מי יכול להבטיח שהחלטות אכן מתקבלות באופן המקצועי ביותר? כאילו שלכל דילמה, גם לדילמה אסטרטגית, יש תהליך בירור מקצועי מוסמך. אלא שגם הבירור המקצועי, מוצא עצמו בדרך כלל, על פרשת דרכים הנתונה במחלוקת מקצועית.
ואמנם, בהתפתחות מלחמת העצמאות, בצמתיי ההחלטה המרכזיים, בן גוריון ניהל את קבלת החלטות באופן אישי כמעט בלעדי. הדבר נבע מטבעה של צומת דרכים אסטרטגית שהבחירה בה באחת מן הדרכים, אינה מוכרעת רק בניתוח הממדים המקצועיים והיא מעורבת תמיד גם בערכים אמונות ודעות, אותם מגלם הקברניט בהחלטתו. כזו הייתה החלטתו באפריל 1948, שהובילה בניגוד לעמדת המטה הכללי, לריכוז הכוחות מיתר החזיתות, למאמץ עיקרי למערכה על ירושלים. בנימוקיו הסביר: "אם יש לארץ נשמה, הרי ירושלים נשמתה... והמערכה על ירושלים היא מכרעת ולא מבחינה צבאית בלבד... השבועה ההיא על נהרות בבל, (אם אשכחך ירושלים...) מחייבת היום כבימים ההם, אחרת לא נהיה ראויים לשם עם ישראל." (6.4.1948) ברוח זו, במעורבות אישית - פקד על מפקד חטיבה 7, שאך הוקמה: "בכל מחיר לירושלים".
נימוקיו אלה כוללים במובהק שיקולים לאומיים וערכיים, המצויים מעבר לניתוח המקצועי הצבאי. כך קורה גם בדילמה רפואית פשוטה יחסית, כשחייבים לבחור בין עמדה רפואית הממליצה לדוגמה על ניתוח, לבין עמדה רפואית אחרת, הממליצה להימנע מניתוח. ההחלטה במקום כזה - כפי שלימד במחקריו חתן פרס הנובל כהנמן - נדרשת למרחב שיקולים רחב, במשוואת ניהול סיכונים, שמעבר לתחום המקצועי הטהור.
דפוס קבלת החלטות של בן גוריון עורר כמובן התנגדויות קשות בקרב חסידי עבודת המטה. במענה לאלופי המטכ"ל שהטילו ספק ביכולת השגת מטרות המלחמה שהציב בפניהם, הסביר:
"הפוסקים בכל דבר לא יהיו מומחים אלא נציגים ציביליים של העם. לא המומחה קובע אם לעשות מלחמה או לא. לא המומחה יחליט אם להגן על הנגב או לא. המומחה יחווה דעתו איך לעשות הדברים, אם לעשות הדברים יחליט על כך הדרג הציבילי.... נחוצים מומחים...אבל החלטות מתקבלות לא רק על יסוד חוות דעת טכניקאים בשאלות מקצועיות – אלא על יסוד הערכה כללית ועל זו אחראית הממשלה." (בהילחם ישראל, עמ' 80)
זו טיבעה של החלטה מנהיגותית אסטרטית כמצויה מעבר לבירור הנתון בידי מומחים.
[לסדרת המאמרים אודות 'מומחים', פרשנים ומאחזי עיניים, לחצו כאן]
[בתמונה: נקיטת צעדים המצויים מעבר לניתוח המקצועי הצבאי. בן־גוריון חוגג את חג הפסח עם חיילים במהלך מלחמת העצמאות הצילום: באדיבות הארכיון הציוני המרכזי. שם הצלם אינו מוזכר]
אסטרטגיית יציאה
מראשית משבר הקורונה, "מומחים" לאסטרטגית, שואלים על "אסטרטגיית היציאה". עיון בהתפתחותה וניהולה של מלחמת העצמאות מגלה כי לאורך תקופה ארוכה, שארכה כמעט שנה, לא הייתה להנהגה תכנית סדורה להגעה מוצלחת לסיום המלחמה. כלומר, לא הייתה להם "אסטרטגיית יציאה". העניין הוא שלא הייתה יכולה להיות להם תכנית כזו, כיוון שבכל אותה העת לא בשלו התנאים לגיבוש רעיון כזה.
בעיצומה של המלחמה, בטרם התפנית המשמעותית שהתחוללה במבצע יואב ב- 11.9.1948- הציג בן גוריון סקירה רחבה על מצב המלחמה מרגע פריצתה וכך תיאר את חסך הידע להערכת המצב:
"שאלתי עוד לפני פרוץ המאורעות, את המומחים שלנו: היש לנו יחידה בהגנה המסוגלת לעמוד בפני צבא סדיר? אציין תשובה שקיבלתי מאחד המפקדים שהוא עכשיו מפקד חזית ...הוא אמר לי בקיץ שעבר שאין בהגנה יחידה שיש לה האימון של צבא סדיר. שאלתי: והפלמ"ח? והוא ענה לי: גם לחייל בפלמ"ח אין האימון של חייל סדיר...ואם גדוד של פלמ"ח יצטרך לעמוד בפני גדוד של צבא סדיר, ספק אם יעמוד." (בהילחם ישראל, ע' 244).
בחרדת ההליכה אל הבלתי נודע, המומחים הצבאיים לא סייעו לביטחונו של בן גוריון בסיכוי הניצחון. האמון ביכולתו המבצעית של צה"ל הלך ונבנה בלמידה "תוך כדי תנועה". מתוך חיכוך המלחמה, בהסתגלות לממדיה המתהווים הבלתי צפויים מראש, הלך ונרכש ידע קריטי, בלעדיו לא ניתן היה להתחיל בשרטוט קווים לאסטרטגיית יציאה. בהגיון הזה, נוהלה למעשה מלחמת העצמאות החל מפתיחתה. וכך התפתחה במעבר ממערכה אל מערכה. הגיון זה בלט במובהק בעיקר בתפנית שחלה עם הכרעת האויב המצרי במבצע יואב, בהאצת התנאים למערכות המסיימות: מבצע חורב ועובדה.
המושג "אסטרטגיית יציאה" בשימושו הרווח, ניתן ליישום בעיקר באקדמיה, בידי אלו הבוחנים התרחשויות אסטרטגיות בחכמה שלאחר מעשה. שיטת ניהול מלחמת העצמאות בידי בן גוריון, מציבה חלופה למערכת הדרישות המקובלת באקדמיה לתכנון אסטרטגי. רגישות בן גוריון לתופעת ההתהוות וזריזותו בניצול יעיל "תוך כדי תנועה", של ההזדמנויות שהתחוללו ברצף המערכות, הם ההסבר להצלחתו האסטרטגיות בניווט אל הבלתי נודע.
אילו הייתה בדילמות אסטרטגיות הכרעה מקצועית, לא היינו נזקקים למנהיגים. כאן עומק ההבדל בין שיטת הניהול המתאימה למערכת רכבות, לבין שיטת ההתנהלות באירוע מורכב חסר תקדים וכאוטי במידה רבה. לכן, מבחנה של מנהיגות לאומית בתנאי משבר, נבחן בסופו במבחן התוצאה והוא נתון לבחינה בעיקר במבט היסטורי. אולם שיעור קומתו של מנהיג לאומי, ניכר גם בנקודת הבראשית, בתבונת התנהלותו ובתעוזתו להחליט ולפעול בצעד נחוש אל הבלתי נודע.
יש משהו בדבריך גרשון היקר, אבל מקריאת יומן המלחמה של בן גוריון – השעשוע הנוכחי שמצאתי לימי הקורונה – עולה שיכולת האילתור שלו מבוססת על איסוף עצום של מידע, של הפעלת שכל ישר בהתאם למה שהוא יודע ומשער שעלול להתפתח בהתאם למה שהוא יודע, ושלכן מושג האילתור, בוודאי בהקשר בו אנו נמצאים מאז תכנית הייצוב המקוללת של 1985, מאד מטעה. אולי מטאפורה אחרת תתאים כאן: מי לדעתך – וזו שאלה רטורית ואני יודע שאתה יודע את התשובה האחת האפשרית והיחידה – בעל כושר אילתור טוב יותר בתחום הנגינה: מי שמחזיק גיטרה בפעם העשירית (או אפילו האלף) בחייו ומקשקש להנאתו אפילו דברים שעשויים להשמע כמוזיקה נעימה לאוזן (אני למשל) או אדם שלמד מוזיקה, שולט בסולמות, במרווחים, במקצבים, בטכניקה (בה השקיע השקעה עצומה של זמן מתיש ומשמים!) (יוני רכטר או מתי כספי למשל)? כאמור, שאלה רטורית. קריאת יומנו של בן-גוריון מלמדת דבר אחד ברור וחד משמעי: בלי תכנון מבוסס ידע, הכל נראה כמו 'שכונה'. שא ברכה.
אתה טועה. לבן גוריון הייתה אסטרטגיה ברורה בנושא התהליך שהוא הוביל לקבלת החלטת החלוקה של האו"ם ולהקמת המדינה.
אבל, כדאי להזכיר מי פעל במרץ נגד הקמת המדינה במסגרת החלוקה. קראו לו פרופסור בן ציון נתניהו.
חוששתני שאתה טועה, מאירק'ה…
יחזקאל, לפי 9 הסעיפים המופיעים במאמרך מאיר העיניים אודות האסטרטגיה, בן גוריון בהחלט אחז באסטרטגיה ברורה למדי בכל הקשור במאמצים להקמת מדינת ישראל והבטחת קיומה בשנותיה הראשונות. כמעט אחד לאחד. כך עולה במפורש מיומנו המפורט לעייפה.