יצחק בן ישראל: טכנולוגיה והכרעה

[בתמונה: כוח הרצון חשוב מן היכולת. תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Defence-Imagery לאתר Pixabay]

[לאוסף פרקי החוברת: בין הכרעה לניצחון, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 11 במרץ 2021

אלוף במיל', פרופסור יצחק בן ישראל הוא פרופסור מן המניין באוניברסיטת תל אביב. ראש סדנת יובל נאמן למדע, טכנולוגיה וביטחון וראש מרכז הסייבר באוניברסיטת תל אביב ויושב ראש סוכנות החלל הישראלית במשרד המדע והטכנולוגיה. כיהן בכנסת השבע עשרה כחבר כנסת מטעם מפלגת קדימה

[תמונתו של אלוף במיל יצחק בן ישראל היא נחלת הכלל]

המאמר הזה הוא חלק מחוברת תורתית שיצאה במכללה לביטחון לאומי, ה- 2001, והיא מובאת היום, לרגל ההתעוררות בצה"ל בסוגיית הניצחון, מאז נכנס הרמטכ"ל, אביב כוכבי, לתפקידו.

מאז נכתב המאמר עברו הטכנולוגיה והאש המדוייקת מהפכי ענק... ויחד עם זאת, הזמן רק מחדד, לטעמי, את הדברים...

*  *  *

בהגדרה להכרעה במילון צה"ל: "שבירת כוח ההתנגדות של האויב לפעול ביעילות" הוכר מצב ה"הכרעה" בכך, שהאויב איבד את יכולתו לפעול נגדנו ביעילות. גם בספרו של פרופ' אבי קובר (ראו תמונת כריכה משמאל) ההגדרה היא די דומה - הדגש הוא על עניין היכולת.

[משמאל: כריכת ספרו של פרופ' אבי קובר, שראה אור בשנת 1995 בהוצאת מערכות. אנו מאמינים שאנחנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

ההכרעה, כפי שאני תופס אותה, מכוונת ממש כולה, או כמעט כולה, לשבירת הרצון להילחם - ולא ליכולת. זהו עניין עקרוני. מדברים על כך שהניצחון במלחמה הוא עניין של תדמית ושל תמונה נכונה ושל ה - "frame" הנכון. העניין הזה משותף כמעט לכל דבר שאנו עושים, בין היתר, ל"הכרעה".

אם אני משמיד את יכולתו של הצד השני להילחם: נגיד שאני משמיד את כל כליו, או את מערך השליטה והבקרה שלו או את מנהיגיו או את מפקדיו - אם אין לו יכולת, אז כנראה הוא גם מוכרע. זו, בדרך כלל, דרך קשה מאד להשיג הכרעה, וכמעט שלא הושגה כך אף פעם הכרעה בהיסטוריה הצבאית. יש דוגמאות בודדות, הפוכות. בדרך כלל ההכרעה מושגת כשעדין יש לצבא השני יכולת להילחם. מה שנשבר אצלו זה הרצון ולא היכולת. (ראו פוסטר בראש המאמר) אז אפשר, כמובן, להגדיר זאת כך, אם אין לו רצון אז אין לו יכולת. לדעתי זה מטשטש את האבחנה בין יכולת ובין רצון ולא עוזר לנו.

אתחיל בזה שאדבר על טכנולוגיה ועל הכרעה. אני שואל את השאלה: מה יכולה להיות תרומתה של הטכנולוגיה להכרעה במובן של שבירה או הפסקה או הפחתה משמעותית של רצונו של הצד השני להמשיך ולהילחם נגדנו?

אנחנו, בדרך כלל, רגילים לחשוב - וככה גם מלמדים אותנו - שהשגנו את רוב ניצחונותינו ואת רוב ההכרעות במלחמות באמצעות מה שנקרא בשפה המקצועית 'תמרון'. כבשנו שטחים, יצרנו איום על קהיר או על דמשק. הנענו כוחות - כשבהיסטוריה שלנו, בדרך כלל, אלו כוחות משוריינים - בתנועות די עמוקות, די עוקפות; ובעזרת התמרון. הזה, כבשנו שטחים שולטים, יצרנו איומים והבאנו את האויב, ברגע מסוים, למצב שלא היה לו חשק להמשיך ולהילחם.

[להרחבת המושג 'ניצחון', לחצו כאן]  [להרחבת המושג: 'הכרעה', לחצו כאן]  [להרחבת המושג 'תמרון', לחצו כאן]

דרך אגב, מצב של "הכנעה" זה מצב אחר כמובן. מצב של "הכנעה" או של ניצחון מוחלט לא היה לנו אף פעם, ולכן גם צריך לזכור זאת תמיד, שכאשר אנחנו מדברים על "הכרעה" אנו מדברים על הכרעה בין הצבאות, בסיבוב הנתון של המלחמה הקרובה, ולא על הכרעה במובן כמו שבנות הברית הכריעו את גרמניה - הכניעו אותה לגמרי. זה לא קרה לנו אף פעם!

[בתמונה: פילדמרשל וילהלם קייטל חותם על הכניעה האחרונה, ברלין, 8 במאי 1945. זה לא קרה לנו אף פעם! התמונה היא נחלת הכלל]

התמרון באופן היסטורי, גם אצלנו, היה מקובל ונשאר, כנראה, עד עצם היום הזה. אגיד כמה דברים שונים בעניין הטכנולוגיה - כאמצעי העיקרי שבעזרתו, בסופו של דבר, יצרנו את המצב הפסיכולוגי הזה אצל הצד המוכרע, שגרם לו להפסיק לרצות ולהפסיק להילחם. לדוגמה, יש להם כ- 4,000 טנקים ומתוכם במלחמה בחזית יהיו כ- 2,000.

אם הייתה לנו את היכולת להשמיד את כל 2,000 הטנקים הללו בזמן קצר כמובן, נגיד תוך יום - עדין היו יכולים להמשיך להילחם באמצעות טילי הקרקע-קרקע (טק"ק). נגיד שגם זאת יכולנו להשמיד ביום הראשון, וגם את חילות האוויר יכולנו להשמיד ביום הראשון - היה אפשר להביא להכרעה מהירה בשדה הקרב, שכן, האויב היה מאבד את יכולתו להמשיך ולהילחם. זה לא קרה לנו אף פעם, ואם תסתכלו היסטורית אחורה תראו, שבדרך כלל, במלחמות הטובות ביותר שלנו, כמו ששת הימים, פגענו בסדר גודל של כעשרה אחוז מכוחו של האויב. עשרה אחוז זה מספיק למסגרות גדולות כדי שיתבלגנו, יאבדו את הקוהרנטיות שלהן, ובסופו של דבר החליט מי שהחליט בצד השני שכדאי לבקש הפסקת אש ולעצור - כי לא כדאי להמשיך ולהילחם.

תמונה זאת צולמה על ידי צה"ל ושוחררה לרשות הציבור על ידי חטיבת דובר צה"ל. היוצר: Ilan Bruner (אילן ברונר)]

כשאנחנו מבצעים תמרון, אנחנו משתמשים באש. אבל, האש שאנחנו משתמשים בה בתמרון היא אש שהכי טוב לכנותה "אש מסייעת". היא לא העיקר. אם היו נותנים לנו לכבוש "בשקט" את השטח שאנחנו רוצים לכבוש ולהגיע, נגיד, למרחק שבו אנחנו יודעים להפציץ, היינו יכולים לעשות זאת בלי אש. אבל מפריעים לנו. יש מוצבים שולטים שלא נותנים לנו לעבור, יש כוחות אוויריים שתוקפים אותנו, ויש עוד אלף ואחד גורמים שמפריעים לנו. אנחנו משתמשים באש, ובמובן לוגי זה מובן משני, בשביל לסייע לנו להשיג את הישג המאמץ העיקרי שהוא מאמץ תמרון, בשביל לגרום לאויב את אותו מצב נפשי, שאנחנו קוראים לו "הכרעה".

אף פעם לא נמצאנו במצב הזה. יכולת האש שהייתה לנו תמיד הייתה מחולקת לשניים:

  • ברובה זוהי אש מדויקת שיכולנו להשתמש בה רק בטווחים בהם היורה רואה את המטרה בעיניים שלו. זאת אומרת, אש מדויקת בטווחי הלחימה הקצרים.
  • והאש האחרת - שהייתה סטטיסטית ולא אפקטיבית - היא האש המדויקת.

[להרחבת המושג: 'אפקטיביות', לחצו כאן]

הפעם הראשונה שהטכנולוגיה מאפשרת לנו אחרת היא עכשיו. בעשר או חמש עשרה השנים האחרונות, מאפשרת לנו הטכנולוגיה דבר שפשוט לא היה ביכולתנו בעבר. אפשר, למשל, לבנות מערכי אש שיודעים להשמיד מטרות ניידות בשדה הקרב היבשתי. מטרות לא ניידות הן תמיד יותר קלות, אבל זה לא העיקר. ואז נשאלת השאלה: האם אי אפשר להגיע לאותו מצב נפשי, שתמיד הגענו אליו באמצעות התמרון? האם אי אפשר להגיע למצב הזה באמצעות אש שהיא לאו דווקא אש מסייעת לתמרון?

זוהי שאלה כבדה ובמידה רבה מאד תאורטית, משום שלמעשה היא לא נבחנה אף פעם בשום מלחמה אמתית. המקום היחידי שבו, בהיסטוריה המודרנית, הושגה הכרעה כזאת - מקום שאינו דומה למלחמות שיהיו לנו מול המדינות סביבנו, היה בקוסובו. שם לא פלש כוח יבשתי אחד ונלחם נגד כוח יבשתי אחר. המדינות שתקפו את קוסובו לא עמדו בפני איום של פלישה של היוגוסלבים לשטחם, והמלחמה התנהלה באמת כולה באש והוכרעה כולה באש. זה מקרה מאד ייחודי בהיסטוריה. יש שאלה גדולה מאד לגבי הישימות של מה שנלמד בקוסובו למלחמות במזרח התיכון. אבל, הלקחים ברמה הטכנולוגית הם מעניינים.

[קוסובו: הכרעה מן האוויר. התמונה היא נחלת הכלל]

יש רגליים לסברה, שאנחנו עומדים בפני מצב טכנולוגי שונה מזה שבו היינו במאות השנים האחרונות, ובו אפשר יהיה להשתמש באש כדי להשמיד את כוחו של הצד השני ברמה כזאת, שמשפיעה באמת על מצבו התודעתי.

לפני עשרים שנה זה התחיל בקצב איטי. היום זה מתפתח בקצב מואץ. הוקם בזמנו, על-ידי איציק מרדכי, צוות שאמור היה לבחון את תפיסת הביטחון של מדינת-ישראל, לאור השינויים שחלו בחמישים השנה האחרונות, מאז שהיא עוצבה. הוקמו כמה צוותים. עמדתי בראשו של אחד מהם - הצוות הטכנולוגי. כשאמרתי שם את הדברים שאני אומר כאן ישב שם רמטכ"ל לשעבר. הוא אמר שאת כל מה שאני אומר הוא כבר התחיל בשנות השמונים של המאה הקודמת אחרי מלחמת שלום הגליל. אמרתי לו את מה שאגיד גם לכם: תראה, זה כמו עניין הקרחת של שנינו, הכל התחיל אי שם בשמונים ו… אבל היום הכל שונה בכל זאת. אין לנו את היכולת לומר איפה בדיוק היה היום המכריע שעברנו ממצב של שעירות למצב של קרחת, אבל הגיע הזמן שנפסיק לקחת מסרק בכיס ונבין שאנחנו קרחים. דבר דומה אני אומר גם על הטכנולוגיה. התחלנו אי שם בשנות השמונים, וצה"ל, דרך אגב, מקדים בעניין הזה צבאות רבים בעולם, אבל היום אנחנו כבר במצב שונה.

[בתמונה: אין לנו את היכולת לומר איפה בדיוק היה היום המכריע שעברנו ממצב של שעירות למצב של קרחת, אבל הגיע הזמן שנפסיק לקחת מסרק בכיס ונבין שאנחנו קרחים... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי PublicDomainPNG לאתר Pixabay]

ברצוני לערוך אבחנה מאד מהותית, בין אש שמסייעת למאמץ התמרון, ובין אש שמסייעת למאמץ ההשמדה

אני חושב שאנחנו מצויים היום במצב, שאם תהיה לנו מלחמה בקיץ הקרוב, למשל, ההכרעה תושג עדיין על ידי התמרון. גם כשאני חושב על תסריטים על-פיהם נוכל להגיע להכרעה באש, הם בדרך כלל יותר רחוקים בזמן. הם מחייבים פתרון של בעיות שאיני רוצה לדבר עליהם כאן. עדין ההכרעה תושג במאמץ התמרון, אך מה שחשוב לנו זה הכיוון והיכולת לחסוך באבדות.

כשאנחנו מדברים על הכרעה באש אנחנו מדברים, בדרך כלל, על הכרעה בטווחים של Stand Off”". זאת אומרת, שהזרוע שלנו יותר ארוכה מהזרוע של מי שיורה עלינו בחזרה. זה הרעיון המרכזי מאחורי כל האמצעים הטכנולוגיים הללו. מספר אבדות הרבה יותר קטן ומתאים לאופי של מדינת-ישראל, שהיא מדינה קטנה ורגישה מאד לחיי אדם.

נשאלתי בדף המנחה ליום עיון הזה מספר שאלות. האם הטכנולוגיה, למשל, יכולה להכריע לבדה את המלחמה? אלה שאלות שממש קשה לי לחשוב איך להתחיל לענות עליהן, חוץ מאשר לומר לכם, שאיני מכיר דבר בחיים, חוץ מאשר פצצות אטום, שגם הן סוג של טכנולוגיה מעניינת, שיכול להכריע לבדו את המלחמה. כשאנחנו אומרים טכנולוגיות, אני מתכוון לטכנולוגיות היותר "אקזוטיות". אם מתייחסים למילה טכנולוגיה כפשוטה, להילחם ללא טכנולוגיה זאת אומרת לצאת עירומים, בלי רובים, בלי תותחים ובלי טנקים.

[איני מכיר דבר בחיים, חוץ מאשר פצצות אטום, שיכול להכריע לבדו את המלחמה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי WikiImages לאתר Pixabay]

איזו טכנולוגיה יכולה להכריע לבדה מלחמה אם לא מצורפת אליה תורת לחימה נכונה, מחשבה נכונה, בנין כוח נכון וכל שאר הדברים הללו? לכן, זאת לא שאלה שיש בה איזה שהוא עניין, או שהיא שונה במשהו מכל גורם אחר שאני יכול לשאול אותו, התורם להכרעת המלחמה.

במקרה הספציפי של מדינת-ישראל, כאשר אנחנו בוחנים באופן כלל זרועי, צה"ל בנוי עם דגש לכיוון הטכנולוגי. בנינו חיל אוויר שהוא מחוץ לכל פרופורציה למדינות בגודל דומה לנו בעולם.

במדינת-ישראל, כשאנחנו מדברים על "הכרעה", מתי מושגת ה"הכרעה"? כשאנחנו מדברים על "הכרעה", בדרך כלל, יש לנו ציור בראש של שני הצדדים הנמצאים אחד פה ואחד שם. מישהו מתחיל, רצים אחד מול השני ובסוף צד אחד מכריע את הצד השני. במידה רבה מאוד, ההכרעה במלחמה נקבעת שנים רבות קודם, בדרך בה כל אחד התכונן למלחמה זו. על-ידי בנין הכוח שלו, האימון שלו, הכשירות של האנשים שלו. יש סיפור מדע בדיוני של אסימוב, שכאשר מדינות רוצות להילחם, מזינים את כל הנתונים למחשב, והוא אומר: א' ניצח, לב' אין סיכוי. אז אולי זה עדין מדע בדיוני, אבל במידה רבה מאד ההכרעה נקבעת שנים רבות לפני שהמלחמה מתחילה.

כאן יש עוד נקודה מהותית: בבניין הכוח יש לנו בצד האסטרטגי יכולת, מוכחת באופן היסטורי ומובנית באופן מעשי, להשפיע לא רק על בנין הכוח שלנו אלא גם על בנין הכוח של יריבינו. בעובדה שבנינו, לדוגמה, חיל אוויר לא פרופורציונלי, החל משנות החמישים, השישים, השבעים של המאה הקודמת והלאה, השפענו, במידה רבה מאד, על המשאבים שהיריבים שלנו הפנו בתשובות לחיל אוויר. טילי קרקע-אוויר, נ"מ, וחילות אוויר אחרים, שצריכים להילחם בחיל האוויר שלנו. בצורה כזאת, הרבה לפני שהמלחמה התחילה, ידענו שיהיה לנו חלק גדול מאד בהתמודדות במגרש של חילות אוויר ולא במגרש היבשתי, מה שמבחינה אסטרטגית הוא לטובתנו. כל הכיוון הטכנולוגי הזה מבחינה אסטרטגית הוא לטובתנו בגלל שלוש סיבות:

  1. פחות אבדות.
  2. זה מושך את המלחמה למגרש שבו יש לנו יתרון יחסי על הערבים.
  3. זה מאפשר לנו לעשות מה שבדרך כלל קשה מאד לעשות במלחמה מודרנית - להמשיך ולהשיג הפתעה, כי הפתעה במובן של תמרון, באזור שלנו המוכר כל-כך טוב לכולם, עם האמצעים המודרניים למודיעין שרואה כוחות, נעשית קשה מאד להשגה.

[להרחבת המושג: 'אסטרטגיה', לחצו כאן]

נקודה אחרונה: במשך שנים, מתוך טעות מחשבתית, שקשה לי אפילו לחשוב מה מקורה, חילקנו את המלחמות לשניים:

  1. אמרנו שיש מלחמות "אמתיות", כמו המלחמה מול סוריה או מצרים;
  2. ויש בטחון שוטף (בט"ש). לא השתמשנו אפילו במילה מלחמה, או עימות, או במושגים שאנחנו משתמשים בהם היום. וכמובן, שבמלחמות הגדולות, האמתיות, אנחנו נזקקים לטכנולוגיה במצב הנחיתות האינהרנטי, המספרי; ובבט"ש איננו צריכים  טכנולוגיה.

למה חשבנו מחשבה מן הסוג הזה זה לא כל-כך ברור, אבל ברור שזאת שגיאה. כאשר אנחנו מסתכלים על היתרון היחסי שלנו מול הערבים, ועל מה שאנחנו יכולים להכניס לקרב - גם בבט"ש איננו רוצים שיהיו לנו אבדות. גם בבט"ש אנחנו רוצים להשיג הישגים ולהפתיע. אין שום סיבה שנגיד שפה אנחנו נלחמים רק עם כובעי פלדה ושכפ"צים.

למה חשבנו כך איני יודע, אבל אני יכול לומר הפוך: שמהרגע שהבנו זאת, הבנו את הטעות, ואנחנו משיגים את אותם היתרונות גם בתחום הזה כמו בתחום הגדול. אין זה אומר שזה קל; ואין זה אומר שהטכנולוגיה לבדה מנצחת. כל השאלות האלה הן הרבה פעמים מאוד ילדותיות, כי אין דבר שהוא לבדו עושה את ההבדל. אבל בלי זה, הרבה יותר קשה.

[לאוסף פרקי החוברת: בין הכרעה לניצחון, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

One thought on “יצחק בן ישראל: טכנולוגיה והכרעה

  1. ואני חושב שאנחנו כלכך פוחדים מלהכריע, שאנחנו אפילו לא מנסים לחשוב איך.
    למשל, ביחס לאיראנים, ברצותנו, אנחנו יכולים לגרום לאיראן השמדה כלכלית ובכך להכריע (לא לסיים) את המלחמה כבר ביומה הראשון, והכל בנשק קונוונציונלי,.
    איך? בכל לילה שנבחר, חיל האוויר המושקע בהפרזה, והעדיף שלנו, יוצא לאיראן ומשמיד להם את תעשיית הנפט. זו תעשייה ענקית, נפיצה, עם צווארי בקבוק קלים להשמדה, ובלתי ניתנים להגנה, מהווה %90 מהתלג הקורס שהם.
    באותה הזדמנות אפשר גם להטביע להם מכלית בפתחו של המפרץ הפרסי (האיום הקבוע שלהם) ולרמוס את שאריות הכלכלה שיישארו שם (פיסטוקים ושטיחים).
    הערות:
    שוק האנרגיה העולמי נשתנה, והעולם לא יינזק מהוצאת איראן מהשוק, והרי אמריקה נהפכה ליצרן המוביל, וטראמפ מוציא את האיראנים מהשוק ממילא.
    בזמן הנוכחי הכלכלה האירנית בצרות, ותחת סנקציות. אין להם רזרבות שיספיקו כדי לשקם את התעשייה (אם תושמד) וזה יגרום לקריסה מהירה של כל הציר השיעי הנסמך אל שולחנם. המשטר החומניסטי לא ישרוד משבר כזה.
    הכרעה.
    והמחירים? האיראנים יתנו לנו בשירת הברבור שלהם את כל מה שיש להם- חיזבאללה וחמאס וסוריה ועירק ואיראן..עד שיגמר. תשלום כבר אבל סביר, כשרוצים להכריע.
    והיופי?
    אפשר להודיע להם מראש שזה מה שנעשה להם אם … זה לא ישנה דבר, כי עדיין אין תהא להם דרך להגן על התשתיות.
    והתקדימים?
    זה מה שניסו עירק ואיראן לעשות זו לזאת, בירי טילי סקאד של אז – ההצלחה הייתה חלקית בלבד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *