פנחס יחזקאלי

שינוי ארגוני מתחת לרדאר (Organizational change under the radar) הוא תהליך של רישות (נטוורקינג) ארגוני. קרי, שינוי, המבוצע בשקט ובאטיות בקשרי הגומלין של הארגון, ללא הצהרות על כוונות שינוי. זאת, במטרה לנטרל התנגדות לשינוי מצד בעלי עוצמה ארגונית, שיזהו סכנה למעמדם…

דומה כי מקבלי ההחלטות הישראלים והפלסטינים כבר מבינים שאופציית 'שתי מדינות לשני עמים' כבר אינה רלוונטית במציאות הנוכחית. יתרה מכך, חלק מהצעדים שאותם מבצעים שני הצדדים ניתנים להסבר כצעדים מכינים של צבירת עוצמה במציאות החדשה, לקראת ההכרזה על פתרון אחר… בפתרון אחר, אפשרי, עוסק ספרה של קרוליין גליק, 'סיפוח עכשיו'…

כשארגון מאבד קשר עם המציאות נפתח מה שמכונה "פער רלוונטיות": הבנת המציאות של אנשי הארגון נפגמת, והתרבות הארגונית שלו אינה רלוונטית למציאות העכשווית. ואז, כשהתרבות נפגשת עם המציאות עפים ניצוצות, והנפגעים – משני הצדדים – אינם תמיד אלה שמגיע להם…

עיקר הסכנה בשימוש בכלי של 'תכנון מול ביצוע' רובצת לפתחם של ארגונים ביורוקרטיים, שרובם מצויים במצב של קיפאון – סטגנציה, ומאופיינים בהיעדר חשיבה ובהתמכרות לטקסים. אצלם, הפכה סוגיית ה'תכנון מול ביצוע', עם השנים, לריטואל העומד בפני עצמו: מתפרסמים מסמכים מפורטים ונערכים טקסים שבהם נסקרת הפעילות (בעיקר 'הצלחות') ותוצאותיה. ניתוח מעמיק אין; וגם חשיבה, אין.

בתורת המערכות המורכבות מוכר הכלל, לפיו תנודות קטנות יחסית במערכת, "מחסנות" אותה בפני תנודה גדולה יותר. הגישה הזו מוכרת למשל ברפואה… כיוון שמערכות מורכבות דומות בתכונותיהן, הדבר אמור להיות נכון גם לגבי מלחמות. משמע, מלחמות קטנות אמורות למנוע מלחמות גדולות…

אחד הכלים המעניינים בניהול, שארגונים משתמשים בו אך מעט (וגם אז, בדרך כלל באופן שגוי) הוא הרוטציה. לפני שנים רבות, בשנת 1997, כתבנו, דר אורית שלו ואנוכי מאמר, בשם: הרוטציה בארגון – יתרון או מכשלה ניהולית?, שבחן אם כדאי למשטרת ישראל לאמץ אותו ככלי לטיפול בבעיות שונות. דומני שראוי לקברניטי המשטרה לשקול את השימוש בכלי כרעיון מחולל לשיפור שתיים מהרעות החולות המקשות על המשטרה: התרבות הארגונית מחד גיסא; והצורך הדחוף ברפורמה בשיטות העבודה של מערך הסיור מאידך גיסא.

הרעיון של מדינה אחת בין הים לירדן הועלה במקור על ידי המפלגות הערביות והשמאל הרדיקלי בישראל, אולם בשנים האחרונות הפך פופולרי גם בקרב גורמים בימין. כשאופציית 'שתי מדינות לשני עמים' הפכה ללא רלוונטית, האם יש לו היתכנות?

במהלך השנים – על רקע התחושה הגוברת שהפתרון ה'מקובל' של שתי מדינות לשני עמים איננו קביל על שני הצדדים – נעשו מאמצים יצירתיים לגבש הצעות אלטרנטיביות. המאמר הנוכחי עוסק בהצעות לחילופי שטחים כוללים בין מדינות האזור.

מדהים, איך יכולה מעצמה אזורית כישראל לצאת לשלושה סבבי לחימה רצופים בעזה ללא מטרות לאומיות. גם עתה בשלהי הלחימה, עדיין מתווכחים פרשנים ועיתונאים, מהן מטרות המבצע. זהו מצב שאיננו מתקבל על הדעת. מטרה היא הרציונל המניע מערכת מורכבת, ובלעדיו לא תיתכן התארגנות עצמית להשגתה ולא ניצול הצלחה בהמשך…

האם מישהו סבור שאחראית המוקד זיהתה חטיפה וברוע לב החליטה שלא להפעיל את המערכות? מישהו קיבל סמכות לקבל החלטה. מרגע שנותנים לו לקבל החלטה, חייבים לתת לו לו את הזכות לטעות!