משה

משה מתוקף התבודדותו זכה להארה רוחנית עליונה. ברם, הארה זו הייתה בעוכריו, היות וקשה היה לו להתנתק ממנה. לכן, כשבא לדבר עם עמו, הוא נתן על פניו מסווה. הוא נאלץ להפסיק את השגתו העליונה ולרדת לקרקע המציאות. ללמדנו, שמנהיגות צריכה לרדת אל העם במובן החיובי של המילה. עליה להבין את מצוקות וקושי היום יום ולא לשפוט את מעשי העם ממגדל השן. זה הצורך לדבר ולהנהיג את העם בגובה העיניים; ומגובה זה, לנסות ולגרום לעם להתקדם ברמתו הרוחנית הכללית.

אבן סינא מחלק את סוגי התפילה לשניים, תפילה חיצונית ותפילה פנימית. התפילה החיצונית מאמנת את הפרט מההמון להכרת הטוב ולציות פוליטי, בעוד שהתפילה הפנימית מובילה את האדם להכרה שכלית עליונה. גם הרמב"ם בעקבותיו, מבחין באופן ברור בין תפילה רגילה (חיצונית ע"פ אבן סינא), אשר אינה מביאה את האדם להבנת מהות האל, לבין תפילה שכלית (פנימית ע"פ אבן סינא), שהיא התפילה הראויה, והיא אשר מביאה את האדם להבנה שכלית מעמיקה. מה היה אם כן טיבה של תפילת משה?

הסיפור הקצר על מה שאירע לצפורה, שעליו דן המאמר, הוא המקרה האחרון שמסופר קודם שהופך משה למנהיג, והיא גם גיבורתו הבלתי מעורערת…

ארה"ב מקיימת הפרדה בין דת למדינה, אך לא בין דת לחברה. השימוש במשה רבנו ובדמויות תנ"כיות נוספות כאב-טיפוס פוליטי נפוץ בארה"ב: משה רבנו ולוחות הברית היו תמיד חלק בלתי-נפרד מההוויה האמריקאית. הם מייצגים את המסד הקבוע של הקשר המיוחד בין ישראל לארה"ב, החשוב יותר משקולים גיאו-פוליטיים משתנים, ומעניק רוח גבית לשיתוף פעולה חסר-תקדים בין שתי המדינות…

משה, בנאום הפרידה שלו, מזהיר מפני תופעה שהוא מזהה באופיו של העם – קבלה והשלמה ולא יצירה ושינוי. הביקורת שבה מתחיל משה מתגלמת היטב בדבריהם של הנביאים: העם והנהגתו מתנהלים באופן פסיבי, התנהלות הרת אסון שסופה כאוס מוסרי מוחלט… 

המסר של שבירת לוחות הברית בידי משה הינו לימוד לדורות. אין בנמצא דבר קדוש כשלעצמו. לוחות הברית שניתנו למשה על ידי האל, איבדו ברגע את קדושתם, עת העם – שאמור היה לקבלם – התנהג באופן לא מוסרי וראוי. הוא הדין לארץ ישראל או לבית המקדש. כאשר העם היושב בארץ ישראל מתנהג בצורה מוסרית, הרי יש קדושה בארץ, ויש קדושה במקדש. ברם, ברגע שיש סטייה מהותית מדרכי המוסר החברתיים, אין קדושה בארץ ולא בבית המקדש, שהפך ממקום של עבודת האל לבית רגיל שניתן להחריבו.

נאומי הפרידה של משה, קודם מותו, בספר דברים, הינם ציון דרך חשוב בקריירה הארוכה שלו. ברם, איש לא העלה על דעתו כי דווקא מתוך נאומים אלה, תצא השאלה, האם משה כתב את כל המקרא, או שהיו לו שותפים בדבר. המענה לשאלה זו מוביל למסקנה מרחיקת לכת…

משה חשב לתומו כי לאחר לכתו בניו ירשו אותו בהנהגת העם. אולם מה רבה הייתה הפתעתו כי אדם משבט אחר נבחר למשרה הרמה. בכך מאותת המקרא, כי הנהגת העם אינה מטבע העובר לסוחר, ומי שניבחר הוא מי שהוכיח בכל תקופות חייו את התמדתו, מוסריותו וכישוריו הרוחניים והצבאיים כאחד…

בפרשת חוקת בספר במדבר, מגיע חוסר המים לעם לממדים של כאוס כמעט מוחלט. מעמדו של משה כמנהיג העם נפגע ללא תקנה, וזו העילה להחלפתו לקראת המשברים הבאים, בכניסה לארץ כנען.

פרשת חוקת בספר במדבר, מספקת לנו דרמה נוספת בסאגה הבלתי נגמרת של תלונות בני ישראל כנגד ההנהגה המובילה אותו לארץ כנען. האל הזועם שולח לחוטאים נחשים, הנושאים מוות בהכשתם. העם מבקש את הגנתו של משה והרי זה פלא: במצוות האל, עושה משה פסל של נחש ומעמיד אותו בגובה רב, כך שכל אחד ננשך יוכל להרים אליו את מבטו ולהירפא. כיצד נושעו חוטאי ישראל דווקא על ידי פסל?