[בתמונה: פסל נחש הנחושת על הר נבו בירדן; הצלם: Jerzy Strzelecki, שהעלה את התמונה לויקיפדיה; קובץ זה מופיע תחת הרישיון Creative Commons ייחוס-שיתוף זהה 3.0 לא מותאם]

עודכן ב- 12 ביולי 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

פרשת חוקת בספר במדבר, מספקת לנו דרמה נוספת בסאגה הבלתי נגמרת של תלונות בני ישראל כנגד ההנהגה המובילה אותו לארץ כנען. כך מתאר המקרא את המשבר התורן:

" ד וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר, דֶּרֶךְ יַם-סוּף, לִסְבֹב, אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם; וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם, בַּדָּרֶךְ.  ה וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר:  כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל.  ו וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּעָם, אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, וַיְנַשְּׁכוּ, אֶת-הָעָם; וַיָּמָת עַם-רָב, מִיִּשְׂרָאֵל.  ז וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי-דִבַּרְנוּ בַיהוָה וָבָךְ--הִתְפַּלֵּל אֶל-יְהוָה, וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה, בְּעַד הָעָם.  ח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, וְשִׂים אֹתוֹ, עַל-נֵס; וְהָיָה, כָּל-הַנָּשׁוּךְ, וְרָאָה אֹתוֹ, וָחָי.  ט וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, וַיְשִׂמֵהוּ עַל-הַנֵּס; וְהָיָה, אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ--וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וָחָי".(במדבר, פרק כ"א, פסוקים ד' – ט').

לפי פשט הפסוקים, בני ישראל אינם מרוצים בלשון המעטה מהניווט שבו בחר האל ומנהיגו משה ללכת בה, בהיותה דרך ארוכה וקשה. הקושי האמור יוצר בעם תחושה של דמורליזציה כללית, ובדומה לחטא המרגלים, הם חפצים לעצור את ההתקדמות לכיוון ארץ כנען ולחזור לכור מחצבתם  - מצרים.

בנוסף, התלונה האמורה שזורה שוב בתלונות הידועות של חוסר מים ואוכל טפל, שנאמרו כבר בעבר. הפעם אין הנהגת העם בראשותו של משה עושה דבר. לפי המסופר במקרא, האל העברי זועם וממהר להעניש את העם, בדמותם של נחשים הנושאים מוות בהכשתם. העם מבקש לפי האמור את הגנתו של משה והרי זה פלא, האל אומר למשה, לאחר תפילתו בעד העם, כי יעשה פסל של נחש ויעמיד אותו בגובה רב, כך שכל אחד ננשך יוכל לראותו. אדם שננשך ומפנה את מבטו כלפי אותו פסל היה נרפא ממכתו.

[בתמונה: נחש הנחושת, סמלו של חיל הרפואה בצה"ל]

הנה כי כן יש כאן קושי בל יתואר, כיצד ישועתם של חוטאי ישראל נעשית בידי פסל, הרי כבר נאמר להם בעשרת הדיברות כי יש איסור חמור וגורף בעשיית פסלים או צלמים מכל סוג שהוא.

יתרה מזאת. האם לפסל יש כוחות כדי לרפא אדם שננשך בידי נחש ארסי?

חז"ל הבחינו מייד בקושי ופרשו את הדבר באופן הבא: "עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי - וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים - היו מתרפאין, ואם לאו - היו נימוקים. "(משנה, מסכת ראש השנה, פרק ג', משנה ח').

כלומר המשנה מפריכה טענה מוטעית שיכולה להיות תוצר פרשני מהפסוק - שהנחש עצמו הוא זה שיכול להמית ולהחיות והוא שגרם לכך שהניגפים המביטים בו יחיו. הסבר המשנה לפסוק הוא שמכיוון שנחש הנחושת הוצב במקום גבוה, כאשר מי מבני ישראל הסתכלו לכיוונו למעשה הם הסתכלו לשמיים ושיעבדו לבם לאל העברי ולכן נרפאו.

ברם הסבר זה הינו דרשני ואינו עולה בקנה אחד עם העובדה, שנחש הנחושת כפסל, הגיע לבית המקדש הראשון, עד שחזקיהו המלך ביטל את הפולחן הקשור לפסל זה.

ההסבר אם כן, יכול להיות נעוץ בסיבה שונה לחלוטין. ההצלה של נשוכי הנחש באה באמצעות מעשה בעל אופי מאגי, על פי האמונה העממית האומרת כי תמונת המזיק יכולה לסייע במלחמה נגדו. מעשים מסוג זה, המכונים מאגיה סימפתטית, מוכרים לנו מתרבויות רבות, ואף מן המקרא. למשל, לאחר שהפלשתים סובלים ממכת ועכברים שבאה עליהם בעקבות שהיית ארון ברית ה' בארצם, הם נותנים לאלוהי ישראל צלמי זהב בצורת עכברים כדי להתגבר על הרעה (שמואל-א, פרק ב',פסוק  ה').

הסבר זה מקבל סימוכין מהמעשה של חזקיה כנגד פסל הנחש כדלקמן:" הוא הסיר את הבמות ושבר את המצבות וכרת את האשרה וכתת נחש הנחושת אשר עשה משה, כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו, ויקרא לו נחושתן" (מלכים-ב, פרק י"ח, פסוק ד').

[בתמונה: נחש הנחושת... היוצרים: Moody Publishers. המקור: free bible images]

לפי פסוק זה, מסתבר שבימי בית ראשון נתפס נחש הנחושת כבעל כוח מאגי ומרפא, עד שבימי חזקיהו המלך, שנלחם בכל כוחו בעבודה זרה, נחשבה עבודה זו כבלתי לגיטימית, בהיותה מושא של עבודת אלילים.

אחרית דבר. ביטול נחש הנחושת כמושא לפולחן על ידי חזקיהו, טומן בחובו ביקורת סמויה על הנהגתו והתנהלותו של משה. אמנם משה עשה את פסל הנחש במצוות האל, אולם הוא טעה בשיקול הדעת לאחר המעשה. ברגע שתם המשבר, היה עליו להרוס את פסל הנחש בדומה לפעולה שנקט בחטא העגל, עת כיתת את עגל הזהב עד דק.

כיוון שמשה התרשל בדבר, הוא גרם לנהיה מתמשכת של עם ישראל לעבודת אלילים, שהוכשרה לכאורה על ידו. הדבר בא ללמד פרק חשוב נוסף בתורת המנהיגות: כאשר יש משבר בעם, ותלונות כנגד הנהגתו, יש לחתור ולסיים את האירוע כמה שיותר מהר. ברם, לאחר תום האירוע יש לבדוק היטב אודות האמצעים שננקטו כדי לסיימו, ואם אין בהם צורך, או לחלופין יש באותם אמצעים פוטנציאל להכשיל את העם, הרי שיש להסירם ולהעלימם לחלוטין מהזירה. את זאת כאמור משה לא עשה. 

[לאוסף המאמרים על 'פרשת חוקת', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פרשת חוקת'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת חוקת (חֻקַּת) באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 30/6/19.
• מזור, ל. נחש הנחושת במהלך הדורות, מתוך - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, חוקת (תשס"א 2001).