כשבכיר ו/או ארגון חווים ירידה באמון הציבור ובלגיטימציה שלהם, פעולה אקטיבית – כמו מכתבו של סולברג לכהן-אליה – יכולה להועיל, רק אם מפלס האמון והלגיטימציה גבוה דיו. מתחת לסף קריטי – ושם מערכת האכיפה והמשפט מצויים – כל פעולה נתפסת כבדיחה, חושפת את הפחד שמאחוריה, ומעודדת אחרים להמשיך ולהכות בה.
תחת מילים יפות, כמו: "לכידות", "סולידריות" ו"יציבות", מציע ד"ר יוסף זהר מתווה כניעה לדינמיקה של ניסיון ההפיכה המתבצע בישראל מאז 2015, מועד תחילת 'מסע הציד' נגד בנימין נתניהו. הנה ביקורתי על הצעתו, והוא בהחלט מוזמן להשיב.
שלושה שופטי עליון מתוך 11 שופטים מכהנים, אליהם אפשר להוסיף את יצחק עמית ועוד כמה שופטים אולטרה שמאלנים והנה לנו בג"צ שפוגע יום יום, פסיקה פסיקה ביכולת של ישראל להגן על עצמה מפני איומים מבחוץ ומבית.
אחרי כל אשר עוללה לנו מערכת האכיפה מאז תחילת המלחמה, נותר רק לשאול: "אתם של ישראל"?
צריך לומר זאת ביושר: בג״ץ הוא מוסד מושחת, שאינו עוסק ב״צדק״ אלא בצביעות. תכליתו איננה פסיקה על פי חוק, אלא פסיקה על פי האינטרסים של שופטיו ושל ההגמוניה הישנה שאותה הם משרתים. זו אינה ״מפלגת בג״ץ״, זהו ״שלטון בג״ץ״, ואת השלטון הרקוב והמושחת הזה עם ישראל ימוטט מן היסוד. למוסד הזה אין עוד תקומה. הוא גמור.
אפשר להבחין במניע האידאולוגי להחלטה להפר את החוק הקדוש של כבוד האדם וחירותו לטובת חופש ביטוי סלקטיבי מאוד, כי ברור, שאדם שהיה נכנס לבית משפט עם חולצה שכתוב עליה 'בגץ חלאות' היה נעצר תוך שנייה, וגם יושב בכלא, כמו ההוא שזרק נעל על שופט. ככה, כמיטב המסורת האורווליאנית, כמו שמלחמה היא שלום ככה גם חופש ביטוי הוא השתקה…
עמית מאיים בביזיון בית המשפט, כדי לאכוף פסקי דין שמשרתים את ההגמוניה הישנה ולא באמת את החוק. אבל בלי היועמ״שית שתגבה אותו, אין לו כוח אכיפה. לכן, המאבק על החלפתה הוא רגע האמת של הדמוקרטיה.
הרוח שינתה את כיוונה. אם בעבר נתמכה 'המהפכה החוקתית' – שנועדה להקריס ממשלה – ע"י ממשל ביידן, הרי היום רואה בה ממשל טראמפ סכנה לאינטרסים של ארצות הברית, ואם לא ישאירו לו ברירה יפעל בהתאם. כשזה יקרה אם יקרה, חפץ בית המשפט להישאר שלם, מחוץ לסערת הקרב. לכן, הוא חייב להתנתק מ'הקשר הגורדי' שמחבר אותו למחאה בכלל וליועמ"שית בפרט.
האם משפט נתניהו יכול להתקיים כהליך ניטרלי, אובייקטיבי, “הנדסי”? שהרי הצדק איננו ואף פעם לא היה ענין אובייקטיבי. הוא מטבעו תלוי הקשר תרבותי, חברתי, ערכי, כפי שטוענת הגישה הפוסט־מודרנית והפרשנות ההלכתית-יהודית.
האסון של המשפט החוקתי שלנו הוא, שכמה משופטינו קבעו הלכות, שבמבט השוואתי נראות מגוחכות במידת הכוח שהן מעבירות לידי פקידים ממונים, והכל משיקולים פוליטיים מובהקים. בכך, הם הורידו את המוסד שעליו הם מופקדים, לשפל מדרגה מקצועי.
