אחת התופעות המרתקות בשמאל הישראלי, היא הבוז ל'בבונים' - אחיו יוצאי עדות המזרח, והאוטו-אנטישמיות שהוא חש כלפי אחיו החרדים, מול ההתבטלות וההתחשבות שהוא נוהג בערבים ה'ילידים'. ההיגיון הזה הוא לחם חוקו של השמאל בכל העולם המערבי, וממוצה בתיאוריה רומנטית - ונאיבית מאוד - הקרויה: 'רעיון הפרא האציל'. (Noble savage), שאיננו מאפשר לתופעות - כמו הרג להט"בים והתעללות בנשים - לשנות ולו במעט את הערצתו לערבים.

ברוכים הבאים ל'שד' ששחררה המחאה מהבקבוק, לאחד הכלים המבריקים והמפחידים של אנשי המדיה שמנווטים אותה: מעתה כולנו פטורים ממורכבות. העולם כבר איננו מורכב ולא צריך לשבור את הראש. המסרים ברורים וקבועים. הסגנון מותווה מראש. יש פטור מהרהור שני, מספיקות, אפילו מדיסוננס קוגניטיבי. הדוגמאות בגוף המאמר. אתה מוזמנים להוסיף עליהן...

יצירת לחץ ציבורי הולך וגובר היא אחת האומנויות של עיצוב מחאה ציבורית. בשנת המחאה הזו הוכיחו מעצביה שהם שולטים בה לפרטיה. היא לקוחה מתוך תורתו של אקטיביסט השמאל הרדיקלי והתאורטיקן הפוליטי יהודי-אמריקאי סול אלינסקי (Saul David Alinsky;‏ 1972-1909): 'לחץ הולך וגובר הוא חזות הכל. הגזימו, אל תרפו וחדשו כל העת'. זהו הכלל השמיני מתוך 13 העקרונות המופיעים בספרו של אלינסקי מ- 1971: "כללים לרדיקלים" (Rules for Radicals).

כדאי לומר בקול את אשר לוחשים כבר רבים, מתחת לפני השטח: המחאה מתברברת, ומחייבת הערכה מחדש ובניית אסטרטגיה חדשה. אחרי שנוכחו מארגני המחאה שהיא מאבדת מפגינים - ושאי אפשר יותר להסתיר זאת במספרים בדיוניים בתקשורת - הם סיפרו לנו שהיא עברה לשלב חדש. הטקטיקות הננקטות בשלב הזה ברורות לעין. האסטרטגיה המנחה אותן הרבה פחות.

בשם הקידמה והכבוד לבחירתו של כל פרט, מיעוט מאורגן שולט על רוב החברה, ומאלץ אותה להתכופף ו'לארוז מחדש' את עקרונות השוויון בפני החוק, חופש הדעה, הדת והתנועה; ומתקרב הרגע שבו כל אותן חירויות נשגבות תחשבנה בטלות ומבוטלות מול טענותיהן של כמה תנועות פרוגרסיביות, מאורגנות ותובעניות.

ב- 1971 - שנה לפני מותו - פרסם סול דייוויד אלינסקי (Saul David Alinsky;‏ 1972-1909), אקטיביסט שמאל רדיקלי ותאורטיקן פוליטי יהודי-אמריקאי, את ספרו: "כללים לרדיקלים" (Rules for Radicals). בספר, 13 כללי זהב שמאיימים היום, להקריס את הדמוקרטיה האמריקנית - וגם את זו שלנו.

בעבר היה העיסוק בפוליטיקה מסוכן עבור אומנים, ששילמו מחירים לא מבוטלים אם חשפו את זהותם הפוליטית. אבל היום, גם הטעם האומנותי של אנשי 'ישראל הראשונה' ו'השנייה' משתנה, ואומנים שאינם אומני הזרם המרכזי, מזדהים בשמחה עם צד פוליטי בידיעה שהדבר רק ייטיב עימם. גם הקהל שלהם מצפה מהם בדיוק את זה...

תקציר: הדת הפרוגרסיבית לא מרחמת גם על אנשים מהשמאל. הפעם הגיע תורה על עינב גלילי, ש'נמחקה'. רק שמחיקה מהתודעה היא חרב פיפיות. הערבים אינם קבוצת ה'מקופחים' היחידה. זה רק עניין של זמן עד שקבוצות ה'מקופחים' בימין יבינו - כמו הערבים - שהאג'נדה הפרוגרסיבית המטורללת הזו נולדה עבורן; יאמצו אותה, ויכניעו את מתנגדיהם הפוליטיים בנשקם הם. נשק שאותו הם, בסכלותם, ייבאו לכאן במו ידיהם!