אליטת ההון

אם מישהו היה צריך הוכחה נוספת לעובדה שהאליטה שלנו כבר אינה הגמוניה, משמע, היא כבר אינה יכולה לשלוט בתודעה ולנתב את דעת הקהל כרצונה, הגיע האירוע של הפצ"רית בחוף הצוק, והוכיח זאת שוב…

מאז ה- 7/10 הפכה המילה בגידה אורחת קבועה בפוסטים, ברשתות החברתיות ובשיח הפוליטי בישראל. אחרי חשיפת קנוניית שדה תימן היא כבר הפכה לסלוגן השגור בפי רבים. אבל, מה ממעשיהם של כל אלה שאנחנו מייחסים להם בגידה, עומד בהגדרת החוק הישראלי?

האם אליטת ההון' שלנו מנסה להסיט את מבטנו מהעיקר בפרשת שדה תימן, ולהתמקד בפצ"רית? האם יהיה בישראל מי שיתעקש לחבר את כל הנקודות לתמונה אחת שלמה? האם תאוריית הקונספירציה תתברר כקונספירציה אמיתית? מה תהיינה השלכותיה?

הטרדת בני משפחה – של יעדים ל'מסע ציד' משטרתי או נחקרים – היא עניין למשטרים אפלים, אבל לצערי, גם למערכות האכיפה המושחתות עד היסוד בישראל, עוד מימי המשטרה המנדטורית. כיום, אחרי החיבור הבעייתי בין הפרקליטות ויחידות החקירה הארציות, מוטרדים בדרך שגרה גם בני משפחותיהם של קרבנות מסעי ציד על רקע פוליטי.

'חרדת ההתחלפות' או 'חרדת ההדחקה' של אליטות (Anxiety of Displacement; replacement anxiety) היא תופעה סוציו-פוליטית שבה אליטות קיימות – או קבוצות הרואות עצמן כאליטה לגיטימית – מפתחות חרדה עמוקה מפני אבדן מעמדן, כוחן והשפעתן התרבותית לטובת קבוצות אחרות. חרדה זו היא דלק רב-עוצמה ליציאה למאבק, על מנת להגן על "הסדר הישן" ולהשיב את ההגמוניה האבודה לידי האליטה המאוימת. ריכזנו עבורכם את המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע', אודות חרדת ההתחלפות והשלכותיה, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה מועילה.

ספרות המחקר על תנועות מחאה מלמדת כי מחאות ארוכות מאבדות בהכרח את הליבה הרחבה שלהן, ונשארות בידיה של קבוצת פעילים קיצוניים ונחושים. מצב זה מוביל פעמים רבות לדעיכה, לקיטוב ציבורי ואף לאבדן לגיטימציה. זו בדיוק תמונת המצב של המחאה בישראל. קברניטיה מבינים שהמשחק אבוד, אבל הם ישחקו עד הדקה ה- 90 בתקווה להצליח, ולו מהסיבות הלא נכונות.

פסק הדין שניתן ב- 7 בספטמבר 2025, בעניין המזון שמקבלים האסירים הביטחוניים – מינורי לחלוטין. אז מדוע המהומה? כי בית משפט נמצא במשבר לגיטימציה חמור, ומי שמכניס את ראשו ללא הרף לביצה הפוליטית, מאבד את היכולת שלו לפסוק גם במקרים הפשוטים והאלמנטריים ביותר.

בעשורים האחרונים הפכה "שפת החמלה" לכלי מרכזי בשיח הציבורי במערב ובישראל. פוליטיקאים, אנשי תקשורת, אקדמיה ותרבות נוטים להשתמש במונחים של הזדהות, אמפתיה ודאגה לאחר, למיעוטים, למהגרים ואפילו לאויב. אולם מתחת לפני השטח עולה כי לא פעם מדובר בחמלה מזויפת (pseudo-compassion): רטוריקה של דאגה שאינה נובעת מהזדהות אותנטית, אלא משיקולי כוח, הון תרבותי ותחזוק של מעמד חברתי־אליטיסטי.