פנחס יחזקאלי: האם יש יורשת למפ"אי ההיסטורית ולמה?

תקציר: זהו מאמר על מפלגה שבנתה מדינה, על שקיעתה של תנועת העבודה ועל השאלה אם אפשר לרשת מורשת פוליטית בלי לרשת את הכוח שהעניק לה את משמעותה.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

זהו מאמר על מפלגה שבנתה מדינה, על שקיעתה של תנועת העבודה ועל השאלה אם אפשר לרשת מורשת פוליטית בלי לרשת את הכוח שהעניק לה את משמעותה.

מפא"י ההיסטורית לא הייתה רק מפלגה. היא הייתה מערכת שלטונית, תנועה חברתית ומנגנון לאומי, שבמסגרתם התארגנו חלקים נרחבים של החברה היהודית בארץ ישראל. היא לא הסתפקה בהתמודדות על קולות הבוחרים: היא הייתה שותפה מרכזית בעיצוב מוסדות היישוב, בהקמת המדינה, בבניין כוחו של צה"ל, בקליטת עלייה וביצירת דפוסי החיים של החברה הישראלית הצעירה.

מפא"י, שנוסדה ב-1930 מאיחוד הפועל הצעיר ואחדות העבודה, נעשתה למפלגה הדומיננטית בתקופת היישוב ובשלושת העשורים הראשונים למדינה. דוד בן־גוריון, משה שרת, לוי אשכול וגולדה מאיר צמחו בשורותיה, והיא נשענה על רשת ענפה של מוסדות, ובהם ההסתדרות, קופות החולים, תנועות הנוער וההתיישבות העובדת (המכון הישראלי לדמוקרטיה, ללא תאריך).

אלא שהשאלה אם קיימת היום יורשת למפא"י אינה מסתכמת בשאלה איזו מפלגה נושאת את שמה של תנועת העבודה, או מי מחזיקה בעמדותיה המסורתיות. היא מחייבת להבחין בין ירושה ארגונית, ירושה אידאולוגית וירושה של מעמד חברתי־פוליטי. שלושת אלה אינם בהכרח עוברים מאותה מפלגה אחת לאחרת.

היורשת הרשמית: מפלגת העבודה

מבחינה היסטורית וארגונית, התשובה ברורה למדי: מפלגת העבודה הישראלית היא היורשת הישירה של מפא"י. ב-1965 התמודדה מפא"י במסגרת המערך, ובינואר 1968 התמזגה עם אחדות העבודה ורפ"י והקימה את מפלגת העבודה. המערך, שבו שיתפה פעולה גם מפ"ם, היה המסגרת הפוליטית המרכזית של השמאל הציוני במשך שנים ארוכות (המכון הישראלי לדמוקרטיה, ללא תאריך; הכנסת, ללא תאריך).

אבל ירושה רשמית אינה מבטיחה המשכיות היסטורית במובן העמוק. מפלגת העבודה איבדה בהדרגה את מעמדה כמפלגת שלטון מרכזית. המהפך של 1977 (ראו סרטון למטה) סימן את סיום שלטונה הרצוף של תנועת העבודה, ואילו השינויים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים שבאו בעקבותיו החלישו עוד יותר את התשתית שעליה נשענה מפא"י.

לכן, מפלגת העבודה ירשה את שושלת היוחסין של מפא"י, אך לא את מעמדה כמפלגה המארגנת של החברה הישראלית.

למה מפא"י לא הייתה עוד מפלגה?

כדי להבין מדוע קשה לשחזר את מפא"י, צריך להבין את מקור כוחה. היא נשענה על צירוף היסטורי נדיר של ארבעה מרכיבים:

ראשית, היא הייתה מפלגת בניין לאומי. בתקופת היישוב ובראשית המדינה, הציונות לא הייתה רק רעיון אידאולוגי. היא הייתה פרויקט מעשי של עלייה, התיישבות, הקמת מוסדות, יצירת כוח צבאי ובניית ריבונות. מפא"י הייתה מזוהה עם הפרויקט הזה, ועם הנהגתו.

שנית, היא הייתה מפלגה בעלת אחיזה מוסדית עמוקה. ההסתדרות, קופת חולים, מפעלי התיישבות, תנועות נוער ורשתות חברתיות וכלכליות העניקו לה נוכחות בחיי היומיום. היא לא הסתמכה רק על שכנוע פוליטי בתקופת בחירות, אלא גם על קשרים ארגוניים מתמשכים עם ציבור תומכיה.

שלישית, היא הצליחה לחבר בין אידאולוגיה לפרגמטיזם. מפא"י הייתה מפלגה ציונית־סוציאליסטית, אבל לא מפלגה מרקסיסטית מהפכנית. היא ידעה לשלב בין רעיונות של שוויון ועבודה מאורגנת לבין צורכי הביטחון, בניין המדינה והיחסים עם מפלגות דתיות. השילוב הזה הרחיב את מרחב הפעולה הפוליטי שלה (המכון הישראלי לדמוקרטיה, ללא תאריך).

רביעית, היא הייתה בית פוליטי לאליטה מייסדת. מנהיגיה לא נתפסו רק כמנהלי ממשלה, אלא גם כמי שהשתתפו בהקמת המוסדות שבאמצעותם התקיימה המדינה. הלגיטימציה שלהם נשענה, בין היתר, על ניסיון מעשי, על קשרים עם מוקדי הכוח ועל זיהוי עם מפעל לאומי משותף.

כאן נמצא ההבדל העמוק: מפא"י לא צמחה בתוך מדינה שמוסדותיה כבר הושלמו. היא צמחה בתקופה שבה עצם הקמת המדינה הייתה המשימה המרכזית. כאשר המשימה השתנתה, השתנה גם הבסיס החברתי של המפלגה.

המהפך של 1977: לא רק החלפת שלטון

המהפך של 1977, שבו ניצח הליכוד בראשות מנחם בגין, היה יותר מאירוע אלקטורלי. הוא ביטא שינוי במאזן הכוחות החברתי והפוליטי בישראל. לראשונה מאז קום המדינה עברה הנהגת הממשלה לידי הימין, לאחר עשרות שנים שבהן מפא"י ויורשותיה שלטו במערכת הפוליטית (המכון הישראלי לדמוקרטיה, ללא תאריך).

אין להסביר את המהפך בגורם יחיד. בין הגורמים שנדונו במחקר ובהיסטוריוגרפיה נמצאים השפעת מלחמת יום הכיפורים, שחיקת האמון בהנהגה הוותיקה, פרשת חשבון הדולרים של יצחק רבין, התחזקות הליכוד והצטברות תחושות של קיפוח בקרב חלקים נרחבים בציבור המזרחי.

מבחינה פוליטית, הליכוד הציע חלופה לא רק למדיניותה של מפא"י, אלא גם לתפיסת העולם שעליה נשענה ההגמוניה שלה. בגין העניק ביטוי פוליטי לזהות לאומית ולמסורתיות שלא תמיד מצאו את מקומן במרכז התרבותי של תנועת העבודה.

מכאן נובעת מסקנה חשובה: היחלשות מפא"י לא הייתה רק כישלון של הנהגה, אלא גם תוצאה של שינוי בחברה שאותה ביקשה להנהיג. החברה הישראלית נעשתה עירונית יותר, מגוונת יותר מבחינה תרבותית וכלכלית, ופחות תלויה במוסדות תנועת העבודה. מנגנון פוליטי שנבנה סביב ההתיישבות העובדת, ההסתדרות והאליטה המייסדת התקשה לשמר את מעמדו כאשר מוקדי הכוח החברתיים השתנו.

הדמוקרטים: יורשי העבודה, אבל האם גם יורשי מפא"י?

במציאות הפוליטית הנוכחית, יש לבחון גם את מפלגת הדמוקרטים, שקמה מתוך המהלך לאיחוד מפלגת העבודה ומרצ. המהלך הובל ב-2024 בידי יאיר גולן, שנבחר לראשות מפלגת העבודה באותה שנה. המפלגה החדשה הציגה שילוב של ציונות, ליברליזם, דמוקרטיה, חיזוק השירותים הציבוריים ותפיסות חברתיות־כלכליות סוציאל־דמוקרטיות (המכון הישראלי לדמוקרטיה, ללא תאריך).

במובן מסוים, הדמוקרטים הם ניסיון לשמר ולארגן מחדש את השמאל הציוני. החיבור בין העבודה למרצ נועד לצמצם פיצול פוליטי וליצור מסגרת משותפת לתפיסות שבמשך שנים התחרו זו בזו.

אולם הדמיון למפא"י מוגבל. מפא"י ההיסטורית שילבה בין ציונות ממלכתית, סוציאליזם מעשי, הנהגה ביטחונית, התיישבות, ארגון עובדים ורשת מוסדית רחבה. הדמוקרטים, לעומת זאת, צמחו מתוך מציאות פוליטית שבה תנועת העבודה איבדה את מעמדה ההגמוני, ובמרכז סדר יומם עומדים גם שאלות של שלטון החוק, זכויות אזרח, דת ומדינה והמאבק על אופייה הדמוקרטי של ישראל.

אין בכך כדי לומר שהמפלגה החדשה אינה ממשיכה יסודות מסוימים של מורשת העבודה. יש בה המשכיות של המסורת הציונית, של המחויבות לשירותים ציבוריים ושל תפיסות חברתיות מסוימות. אבל היא אינה יורשת את המנגנון ההיסטורי שהפך את מפא"י למפלגת שלטון מרכזית.

גם תוצאות הבחירות ממחישות את המרחק בין התקופות: בבחירות 1992 זכתה העבודה ב-44 מנדטים, ואילו בבחירות 2022 זכתה בארבעה בלבד, ומרצ לא עברה את אחוז החסימה (המכון הישראלי לדמוקרטיה, ללא תאריך). אלה נתונים מתקופות שונות, ואין להסיק מהם לבדם על כוחה האלקטורלי של המפלגה המאוחדת בעתיד. הם ממחישים, עם זאת, את עומק השינוי שעבר השמאל הציוני.

תגידו, מה בסרטון הזה מזכיר לכם את מפא"י ההיסטורית?

האם היורשת נמצאת בכלל במקום אחר?

כאן כדאי להרחיב את הדיון מעבר לשמות המפלגות.

אם מפא"י הייתה מפלגה שייצגה את בניין המדינה, את הממלכתיות, את הציונות ואת ביטחון ישראל, הרי שחלק מהמורשת הזאת אינו שייך עוד בלעדית לשמאל. רכיבים ממנה נטמעו במפלגות אחרות, במוסדות המדינה ובתפיסה הלאומית הרחבה.

הליכוד, למשל, ירש חלק מהתפקיד הפוליטי של ייצוג ציבור לאומי רחב ושל התנגדות לאליטה שנתפסה בעיני מתנגדיה כסגורה. אך הוא אינו יורש ארגוני או אידאולוגי של מפא"י. שורשיו ההיסטוריים נמצאים בתנועה הרוויזיוניסטית ובחירות, יריבותיה של תנועת העבודה.

גם מפלגות מרכז שונות אימצו לאורך השנים רכיבים של ממלכתיות, כלכלה מעורבת ומדינת רווחה, בלי להפוך בכך ליורשות של מפא"י.

ההבחנה הזאת חשובה: רעיונות יכולים לשרוד גם כאשר המפלגה שהובילה אותם נחלשת, ומוסדות יכולים להמשיך להתקיים גם לאחר שהכוח הפוליטי שבנה אותם אובד. מפא"י הצליחה להטמיע חלק מתפיסותיה בתוך המבנה הישראלי. דווקא משום כך, אי אפשר לזהות את מלוא מורשתה עם מפלגה אחת בת זמננו.

בתמונה – מנחם בגין נואם. הליכוד ירש חלק מהתפקיד הפוליטי של ייצוג ציבור לאומי רחב ושל התנגדות לאליטה שנתפסה בעיני מתנגדיה כסגורה, אך הוא אינו יורש ארגוני או אידאולוגי של מפא"י:

מדוע קשה להקים מפא"י חדשה?

אפשר להעלות שלוש סיבות מבניות.

• הראשונה היא שהמדינה כבר קיימת. מפלגה חדשה אינה יכולה לשחזר את הלגיטימציה ההיסטורית שנבעה מהשתתפות בהקמת המדינה, בבניית מוסדותיה ובהכרעה על דמותה הראשונית.
• השנייה היא התפוררותה של הפוליטיקה המפלגתית המסורתית. מפלגות רבות כיום נשענות יותר על מנהיגים, תקשורת, רשתות חברתיות ובריתות אלקטורליות, ופחות על תנועות המוניות בעלות מוסדות, מנגנוני חברות ורשתות שירותים חברתיים.
• השלישית היא השסע הפוליטי והתרבותי. מפא"י הצליחה בעבר להכיל מחלוקות פנימיות בתוך תנועה גדולה, אף שגם היא סבלה מפיצולים וממאבקי כוח. כיום, המחלוקות בישראל על זהות לאומית, דת, מערכת המשפט, ביטחון ויחסי יהודים וערבים מקשות על יצירת מסגרת אחת שתזכה בלגיטימציה רחבה במחנות יריבים.

אין פירוש הדבר שמפלגה גדולה ומושרשת אינה אפשרית עוד. פירושו ששחזור מפא"י ידרוש יותר מאיחוד מפלגות או מהחלפת מנהיגים: הוא יצריך יצירת בסיס חברתי משותף, רשת ארגונית, תפיסת עולם משכנעת ויכולת להנהיג את המדינה לאורך זמן.

סיכום: יש יורשת לשם, אך לא להגמוניה

התשובה לשאלה שבכותרת תלויה במשמעות שאנו מייחסים למילה "יורשת".

מבחינה היסטורית וארגונית, מפלגת העבודה היא יורשתה של מפא"י. מבחינה פוליטית עכשווית, הדמוקרטים מייצגים ניסיון לארגן מחדש חלקים ממורשת השמאל הציוני. מבחינת רעיונות, מוסדות ודפוסי הנהגה, מורשת מפא"י התפזרה ברחבי החברה והמערכת הפוליטית הישראלית.

אבל יורשת של מפא"י במובן העמוק – מפלגה המשלבת תנועה לאומית, הנהגה ממלכתית, בסיס חברתי רחב, מוסדות עצמאיים וכוח פוליטי המאפשר לה לעצב את דמות המדינה – עדיין אינה מזוהה בבירור עם מפלגה ישראלית אחת.

וזהו אולי הלקח ההיסטורי המרכזי. מפא"י לא הייתה חזקה רק מפני שידעה לנצח בבחירות. היא הייתה חזקה מפני שעמדה בצומת שבו נפגשו משימה לאומית, מוסדות חברתיים, הנהגה פוליטית והסכמה ציבורית רחבה דיה. אפשר לרשת מפלגה. אפשר לאמץ את רעיונותיה. קשה הרבה יותר לרשת את התנאים ההיסטוריים שהפכו אותה למפלגה דומיננטית.

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.