פנחס יחזקאלי: האם השלום יכול להיות מטרה, או שהוא אמצעי בלבד?

תקציר: האם השלום מהווה ערך/תכלית לאומי/ת קיומי./ העומד/ת בפני עצמו/ה, או שהוא אמצעי בלבד להשגת מטרות מדינתיות אחרות (כמו ביטחון, שגשוג, עוצמה או עצמאות)? סוגיית היחס לשלום מהווה את אחת המחלוקות העמוקות והעתיקות ביותר בתורת היחסים הבינלאומיים ובמחשבה המדינית.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

האם השלום מהווה ערך/תכלית לאומי/ת קיומי/ת העומד/ת בפני עצמו/ה, או שהוא אמצעי בלבד להשגת מטרות מדינתיות אחרות (כמו ביטחון, שגשוג, עוצמה או עצמאות)?

סוגיית היחס לשלום מהווה את אחת המחלוקות העמוקות והעתיקות ביותר בתורת היחסים הבינלאומיים ובמחשבה המדינית.

כדי לבחון שאלה זו, יש צורך לבחון בראש ובראשונה, 'שלום' מהו? לפרק את הגישות התאורטיות המרכזיות, לבחון את הדינאמיות הגאופוליטית שמאחוריהן, לבחון את מקומו של 'השלום' בין כלי הניתוח של הביטחון הלאומי, ולראות כיצד התפיסות הללו מתורגמות למציאות המדינית.

המתח המושגי: "שלום שלילי" מול "שלום חיובי"

ראשית, חשוב להבין למה אנו מתכוונים במילה 'שלום'. מקובלת במדע המדינה ההבחנה בין שני סוגי 'שלום' (על פי הגדרתו של חוקר השלום יוהאן גאלטונג):

1. שלום חיובי (Positive Peace): מציאות של שיתוף פעולה עמוק, הסרת גורמי העומק לסכסוך, צדק חברתי ומוסדות משותפים. במובן הזה, השלום הוא יעד לאומי המעצב מחדש את אופיה, זהותה ותפיסת עולמה של המדינה.
2. שלום שלילי (Negative Peace): היעדר אלימות פיזית או מלחמה פעילה. במצב זה, השלום הוא לרוב אמצעי בלבד – שקט תעשייתי שנועד לאפשר למדינות לתפקד מבלי להיגרר לעימות, וגם להתכונן למלחמה הבאה. שלום שלילי כולל גם את מה שמכונה, שלום טקטי / שלום תחבולתי (Tactical Peace), המתאר הסכם שלום שמטרתו אינה להגיע לפתרון סכסוך ארוך טווח, אלא תמרון טקטי שמטרתו להרוויח זמן, לאפשר התארגנות מחדש של הצבא, להסיר לחצים בינלאומיים או להרדים את ערנותו של היריב לקראת מתקפה עתידית.

אנו יודעים למשל, שהתנהלותם של קברניטי ישראל בעבר – עד להסכמי אברהם – בנוגע ל'שלום' הייתה נאיבית. היא כללה התייחסות ל'שלום שלילי' כ'שלום חיובי', שעבורו נעשה ויתור על נכסים מוחשיים תמורת הסכמי נייר שהופרו כולם, כשהסכמי השלום הוגדרו ע"י הצד השני כ'שלום חודבייה', בלי שבצד הישראלי מישהו הבין ו/או הגיב לכך.

לעומת זאת, מאז 'הסכמי אברהם' הקברניטים מודעים יותר לדקויות, ומקפידים על הסכמי שלום בעלי אופי שונה, לאור מה שמכונה: ברית אל-פֿדוּל (حلف الفضول – "ברית המכובדים". ניתן להגדיר הסכמים אלה בהחלט כ'שלום חיובי'.

[להרחבה בסוגיית סוגי הבריתות עם 'כופרים' באיסלאם, לחצו כאן]

אנו מכירים שתי גישות מרכזיות לשלום במדע המדינה:

• הפרדיגמה הריאליסטית, המתייחסת אל השלום כ"אמצעי";
• והפרדיגמה הליברלית האוטופית, הרואה בשלום מטרה בפני עצמה.

השלום כ"אמצעי": הפרדיגמה הריאליסטית

פרדיגמה זו (ממקיאבלי ותומאס הובס, דרך הנס מורגנטאו ועד לג'ון מירשהיימר) רואה במערכת הבינלאומית מערכת אנרכית – מערכת שאין בה סמכות מרכזית עליונה האוכפת חוק וסדר. במציאות כזו, היעד הלאומי העליון והראשון במעלה של כל מדינה הוא הישרדות, ביטחון לאומי והגנה על הריבונות והאינטרסים החיוניים.

מנקודת מבט זו, השלום אינו תכלית כשלעצמו, אלא מצב טקטי או אסטרטגי שבאמצעותו המדינה משיגה את מטרותיה הקיומיות:

• סטאטוס-קוו מאוזן: השלום הוא המצב שנוצר כאשר קיים מאזן אימה או מאזן עוצמה (Balance of Power) בין מדינות. במצב זה, העלות של יציאה למלחמה גבוהה מהתועלת שבה.
• אמצעי לשימור משאבים: מדינה עשויה לשאוף לשלום כדי למנוע שחיקה כלכלית וצבאית, לאפשר בנייה פנימית של עוצמה, או לרכוש זמן להערכות מחדש.
• הסכם ככלי מדיני: הסכמי שלום ובריתות הם אמצעים דיפלומטיים שנועדו לנטרל איומים או לחזק את המעמד הגאו-פוליטי.

עיקרון מנחה: האמרה הלטינית המפורסמת Si vis pacem, para bellum ("החפץ בשלום ייכון למלחמה") מתמצתת גישה זו: השלום הוא תוצר של נכונות ויכולת להפעיל כוח, ולא תכלית העומדת בפני עצמה. מלחמה ושלום הם פשוט שני כלים מתוך ארגז הכלים המדיני.

[לאוסף המאמרים על שרידותן של מערכות מורכבות, לחצו כאן]

השלום כ"יעד לאומי": הפרדיגמה הליברלית האוטופית

לעומת הריאליזם, הזרם הליברלי והאידאליסטי ביחסים בינלאומיים (ששורשיו בהגותו של עמנואל קאנט ובחזונו של וודרו וילסון) רואה בשלום ערך עליון ותכלית לאומית מרכזית. לפי גישה זו, השלום אינו רק היעדר מלחמה (מה שמכונה "שלום שלילי"), אלא מציאות אקטיבית של שיתוף פעולה, צדק, יציבות ורווחה ("שלום חיובי"):

• השלום כתנאי למימוש זכויות ורווחה: המדינה קיימת כדי לשרת את אזרחיה, לספק להם ביטחון אישי, זכויות אדם ושגשוג כלכלי. מכיוון שמלחמה מעמידה בסכנה את כל אלה, השלום הופך למוצר הציבורי החשוב ביותר ולתכלית של הריבונות הלאומית.
• תאוריית "השלום הדמוקרטי": קאנט טען, והליברלים המודרניים ממשיכים זאת, כי מדינות דמוקרטיות אינן נלחמות זו בזו. לפיכך, השגת שלום גלובלי היא יעד לאומי אסטרטגי שמשיגים אותו באמצעות קידום דמוקרטיה, מוסדות בינלאומיים ומסחר חופשי.
• אינטגרציה כלכלית וגלובליזציה: השלום נתפס כבסיס ההכרחי לצמיחה כלכלית ולחיבור בין עמים. היעדר שלום פוגע ביכולת הלאומית להתפתח ולשגשג.

[לאוסף המאמרים על שלום עולמי וסתם שלום, לחצו כאן]

המדע נמצא לצד הפרדיגמה הריאליסטית

מנקודת מבט מדעית-מערכתית, הפרדיגמה הריאליסטית ביחסים בינלאומיים אינה רק תיאוריה פוליטית, אלא שיקוף מדויק של חוקי הטבע: שלום הוא מצב בדיוני. תורת המערכות המורכבות מראה כי מערכות דינאמיות – מפיזיקה וביולוגיה ועד אקולוגיה וגיאו-פוליטיקה – שומרות על חיוניותן, גמישותן, ויכולת ההסתגלות שלהן אך ורק דרך חיכוך, מאבק ותחרות מתמידים מול סביבה משתנה. מאבק זה כופה על המערכת להתייעל, לפתח מנגנוני הדיפות, ולשפר את כושר השרידות שלה.

מנגד, הניסיון לכפות "שלום מוחלט" או סטגנציה מלאכותית פועל כאנטרופיה שקטה: הוא מייצר ניוון מערכתי, מאבד את אשליות המוכנות ומנטרל את אינסטינקט ההסתגלות. שקיעתן הגיאופוליטית והביטחונית של אירופה והמערב בעשורים האחרונים מהווה דוגמה קלאסית לכך: חברה שהתמסרה לחזון הליברלי של שקט מתמיד, פירקה את מערכי ההגנה וההתרעה שלה, וגילתה מדי מאוחר כי בהיעדר חיכוך ומאבק, המערכת איבדה את יכולתה הבסיסית להתמודד עם זעזועים ואיומים קיומיים בעולם אכזרי ודינאמי.

[לאוסף המאמרים על 'מאבק העוצמה' במערכות מורכבות, לחצו כאן]

השלום דרך כלי הניתוח של הביטחון הלאומי

נבחין בין חמישה מושגי יסוד המשמשים לניתוח אסטרטגי של הביטחון הלאומי: חזון, ייעוד, אינטרסים ומטרות:

1. חזון לאומי הוא תמונת העתיד הרצוי של המדינה: כיצד היא רוצה להיראות, איזה מקום היא מבקשת לתפוס בעולם, ואיזו מציאות היא שואפת להוריש לדורות הבאים.
2. יעוד לאומי הוא תפקידה הבסיסי של המדינה, כפי שהוא נגזר מזהותה, מהצדקת קיומה ומהאופן שבו היא תופסת את אחריותה כלפי אזרחיה. בישראל, למשל, תפיסת הייעוד קשורה גם לקיומה של מדינת הלאום של העם היהודי.
3. אינטרסים לאומיים / אינטרסים חיוניים הם הדברים החיוניים שהמדינה מבקשת להגן עליהם ולקדם: עצם קיומה, ריבונותה, שלמותה הטריטוריאלית, ביטחון אזרחיה, עצמאותה, שגשוגה הכלכלי ולכידותה החברתית.
4. מטרות לאומיות הן התוצאות הקונקרטיות שהמדינה מבקשת להשיג כדי לממש את חזונה, למלא את ייעודה ולקדם את האינטרסים שלה. מהן נגזרות האסטרטגיה, המדיניות והפעלת האמצעים הצבאיים, המדיניים והכלכליים.
5. יעדים לאומיים (National Objectives), עונים על השאלה כיצד נשיג את מטרותינו הלאומיות, באילו משאבים ובאילו לוחות זמנים.

יש להדגיש כי אין מדובר במילון מושגים אוניברסלי ואחיד. אסכולות שונות של ביטחון לאומי משתמשות לעתים במונחים האלה באופן שונה. אולם ההבחנה ביניהם מועילה: החזון מגדיר את המציאות הרצויה, האינטרסים מבהירים מה חיוני למדינה, והמטרות מתרגמות את הרצוי להישגים שאפשר לפעול להשגתם.

מכאן עולה השאלה המרכזית: היכן נמצא השלום במערכת הזאת? האם הוא החזון שאליו מדינה שואפת, אינטרס שעליה להגן עליו, מטרה שעליה להשיג, או אמצעי המשרת אינטרסים אחרים? והתשובה ברורה:

• בפרדיגמה הליברלית האוטופית, השלום נמצא בעיקר בחזון ובייעוד.
• בפרדיגמה הריאליסטית, השלום מתפקד בעיקר כאינטרס, מטרה ויעד להבטחת עוצמתה ושגשוגה של המדינה.

[לאוסף המאמרים על מושגי היסוד של הביטחון הלאומי, לחצו כאן]

המורכבות המעשית: כשהיעד והאמצעי מתערבבים

בפועל, מדינות רבות מוצאות את עצמן מתמרנות בין שתי התפיסות, בהתאם לנסיבות ההיסטוריות והאיומים העומדים בפניהן:

כששלום כ"יעד" הופך לסכנה קיומית:

ההיסטוריה מראה כי הפיכת השלום ליעד מוחלט ובלעדי – תוך התעלמות ממאזן הכוחות ומכוונות היריב – עלולה להוביל לפייסנות (Appeasement) ולכשל אסטרטגי. דוגמה מובהקת לכך היא מדיניות שצ'מברליין נקט כלפי גרמניה הנאצית בשנות ה-30, שבה הרצון להימנע ממלחמה בכל מחיר הוביל בסופו של דבר למלחמה הרסנית עוד יותר.

כששלום כ"אמצעי" משיג יעדים לאומיים ארוכי טווח:

מנגד, מדינות המשתמשות בשלום כאמצעי טקטי עשויות לגלות לאורך זמן כי השלום שינה את המציאות מן היסוד. דוגמאות:

1. צרפת וגרמניה: מהסכם טקטי על פחם ופלדה לאיחוד האירופי

לאחר מלחמת העולם השנייה, האיבה בין צרפת לגרמניה נתפסה ככמעט נצחית. ב-1951 הקמת "קהילת הפחם והפלדה האירופית" (הצהרת שומאן) נועדה כצעד טקטי וריאליסטי לחלוטין: לפקח על תעשיית הכרייה והנשק של מערב גרמניה כדי לוודא שלא תוכל להתחמש מחדש בסתר.

אבל, השליטה המשותפת במשאבים יצרה תלות גומלין כלכלית עמוקה, שהתרחבה לקהילה הכלכלית האירופית ובהמשך לאיחוד האירופי. כיום, מלחמה בין צרפת לגרמניה אינה רק בלתי סבירה אלא נתפסת כבלתי אפשרית מושגית. השלום שהחל ככלי פיקוח וניהול סיכונים, הפך לזהות אירופית משותפת ושלום חיובי מלא.

2. אנגליה וסקוטלנד: מהסדר ביטחוני-כלכלי לזהות בריטית משותפת

חוק האיחוד של 1707 (Act of Union) שאיחד את הממלכות נבע מאינטרסים טקטיים קרים: סקוטלנד הייתה על סף פשיטת רגל כלכלית (בעקבות כישלון "תכנית דאריין" בקולומביה), ואנגליה רצתה למנוע סכנה ביטחונית שלפיה המלוכה הסקוטית תכרות ברית עם צרפת ותפתח חזית אחורית.

מה שהחל כפתרון חילופי למצוקת מזומנים וחשש ביטחוני יצר לאורך מאות שניםזהות "בריטית" מאוחדת, שוק יחיד משגשג, ואינטגרציה חברתית ותרבותית מלאה ששינתה את האי הבריטי ממוקד קרבות מתמיד למעצמה עולמית יציבה.

3. בריטניה וארה"ב: מ"הסכם ג'יי" ל"יחסים המיוחדים"

ב-1794, עשור בלבד לאחר שמלחמת העצמאות האמריקאית הסתיימה, חתמו ארה"ב ובריטניה על "הסכם ג'יי" (Jay Treaty). עבור וושינגטון מדובר היה באמצעי טקטי למניעת מלחמה הרסנית נוספת עם הצי הבריטי החזק ולשימור המסחר; עבור בלונדון זה היה אמצעי לייצב את החזית האטלנטית בזמן שנלחמה מול צרפת מהפכנית.

הנורמליזציה והסדרי המסחר הללו הניחו את היסודות לפירוז הגבול הארוך בעולם (בין ארה"ב לקנדה הבריטית) והתפתחו לאורך המאה ה-19 וה-20 ל"יחסים המיוחדים" (Special Relationship) – הברית האסטרטגית והתרבותית החזקה ביותר בעולם המודרני.

הסכנה שבהפיכת השלום לערך מוחלט, והסכנה שבהפיכתו לאמצעי בלבד

כאשר השלום הופך לערך מוחלט, עלולה להתפתח תפיסה שלפיה עצם השגתו מצדיקה כמעט כל מחיר. הסדר מדיני נתפס אז כהישג גם כאשר הוא אינו מבטיח ביטחון, וכישלון במשא ומתן נתפס ככישלון מוסרי ולאו דווקא כתוצאה של הערכת מצב מפוכחת.

זוהי טעות אסטרטגית. רצון בשלום אינו מוכיח שהצד השני רוצה בו באותה מידה, והצהרה על שלום אינה ערובה לשינוי בכוונותיו של יריב. מדיניות לאומית חייבת להבחין בין שאיפותיה לבין המציאות.

אבל גם הטעות ההפוכה מסוכנת: אם השלום מוגדר כאמצעי בלבד, שערכו נמדד רק בתועלת הביטחונית המידית שהוא מספק, המדינה עלולה לוותר מראש על האפשרות לשנות את סביבתה האסטרטגית. היא עלולה לפרש כל הסדר כזמני, כל פשרה כחולשה וכל יוזמה מדינית כאשליה.

במצב כזה, הביטחון חדל להיות מסגרת המאפשרת חיים לאומיים תקינים והופך לתכלית שאין לה נקודת סיום. גם כאשר האיומים פוחתים, אין בכך כדי להצדיק בחינה מחודשת של המדיניות, משום שהיעדר אמון בשלום הופך להנחת יסוד שאינה ניתנת להפרכה.

מבחינה אסטרטגית, זו עלולה להיות נבואה המגשימה את עצמה: אם מדינה אינה מוכנה אפילו לשקול שינוי ביחסיה עם יריביה, היא עלולה להחמיץ הזדמנויות לצמצום איומים. מנגד, אם היא מניחה שכל הסכם מבשר עידן חדש, היא עלולה להיחשף לסיכונים שלא נערכה להתמודד עמם.

לכן, אין לבחור בין שלום לבין ביטחון כאילו היו ערכים סותרים בהכרח. יש לבחון כיצד הם יכולים לחזק זה את זה, ובאילו תנאים הם עלולים להתנגש.

המסקנה: השלום יכול להיות, גם מטרה וגם אמצעי

התשובה לשאלה שבכותרת היא שהשלום יכול וצריך להיות גם מטרה בפני עצמה וגם אמצעי להשגת מטרות לאומיות אחרות. אין צורך לבחור באופן גורף בין שתי האפשרויות.

• במישור הערכי, השלום הוא חלק מהמציאות שהמדינה מבקשת ליצור עבור אזרחיה: חיים, חירות, שגשוג ויכולת לקיים חברה שאינה נתונה במלחמה מתמדת.
• במישור האסטרטגי, השלום הוא יעד מדיני שניתן לתרגם למטרות קונקרטיות: הסכמים יציבים, מנגנוני ביטחון, צמצום איומים, שיתוף פעולה אזורי והפחתת הסיכון למלחמה.
• במישור המעשי, השלום הוא גם אמצעי: הוא יכול לשחרר משאבים, להרחיב הזדמנויות כלכליות, לשפר את מעמדה הבין־לאומי של המדינה ולצמצם את האיומים הנשקפים לה.

אולם אין לבלבל בין הערך של השלום לבין כל הסכם המוצג כהשגתו. שלום ראוי מבחינה אסטרטגית חייב להיבחן לפי תנאיו, אמינותו, עמידותו והשלכותיו על האינטרסים החיוניים של המדינה.

מבחינת ישראל, המשמעות היא שאין להעמיד את השלום מול הביטחון, אלא להגדיר את היחס ביניהם באופן מפוכח. הביטחון הוא תנאי הכרחי לקיומה של המדינה וליכולתה לעצב את עתידה; השלום הוא אחת התכליות החשובות שלשמן ראוי להבטיח את הביטחון. במקרים רבים הוא גם אחד האמצעים היעילים ביותר להשגתו.

נספח – ד"ר אורי מילשטיין: האם השלום הוא ערך בפני עצמו?

[לאוסף המאמרים על שרידותן של מערכות מורכבות, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'הגישה הגאוגרפית', גיאו-אסטרטגיה וגיאו-פוליטיקה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על שלום עולמי וסתם שלום, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'מאבק העוצמה', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על שרידותן של מערכות מורכבות.
• אוסף המאמרים על 'הגישה הגאוגרפית', גיאו-אסטרטגיה וגיאו-פוליטיקה.
• הרחבת המושג: 'מטרה של מערכת'.
• אוסף המאמרים על ההיבטים השונים של מטרה;
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• הרחבת המושג: 'טקטיקה'.
• פנחס יחזקאלי (2014), טקטיקה, ייצור ידע, 2/5/14.
• אוסף המאמרים על 'עוצמה'.
• הרחבה על מאזן עוצמה במערכת מורכבת.
• הרחבת המושג: 'דינאמיות'.
• הרחבת המושג, 'גמישות'.
• אוסף המאמרים אודות הפנים השונות של ההסתגלות.
• הרחבה על 'תורת המערכות המורכבות'.
• הרחבת המושג: קיפאון/סְטַגְנַצְיָה.
• אוסף המאמרים על סוציו-אנטרופיה: אנטרופיה בגרסת המערכות המורכבות.
• הרחבת המושג: יעדים לאומיים, כיצד נבטיח את שגשוגנו הלאומי?
• הרחבת המושג: מטרות לאומיות: כיצד נקדם את האינטרסים הלאומיים!
• הרחבת המושג: אינטרסים לאומיים / אינטרסים חיוניים;
• הרחבת המושג: יעוד לאומי: הסיבה לקיומה של המדינה ולמהותה!
• הרחבת המושג: חזון לאומי.
• אוסף המאמרים על מושגי היסוד של הביטחון הלאומי.
• הרחבה בסוגיית סוגי הבריתות עם 'כופרים' באיסלאם.
• אוסף המאמרים על 'מאבק העוצמה'.
• אוסף המאמרים על 'ריבונות'.
• הרחבת המושג: מגננה והגנה, הצורך להגן בכל הרמות!
• אוסף המאמרים בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2026), אוסף המאמרים על שרידותן של מערכות מורכבות, ייצור ידע, 4/8/26.
• פנחס יחזקאלי (2020), 'הגישה הגאוגרפית', גאו-אסטרטגיה וגאו-פוליטיקה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 25/1/20.
• פנחס יחזקאלי (2014), מטרה של מערכת, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2026), על סף הכאוס. מאזן עוצמה במערכת מורכבת, ייצור ידע, 23/6/26.
• פנחס יחזקאלי (2018), הכל על ה'עוצמה' באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 23/8/18.
• פנחס יחזקאלי (2014), דינאמיות, ייצור ידע, 11/4/14.
• יחזקאלי פנחס (2014), גמישות, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), הסתגלות, ניהול מסתגל וארגונים מסתגלים, ייצור ידע, 11/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), תורת המערכות המורכבות, ייצור ידע, 12/6/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), קיפאון – סטגנציה, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2020), הכל על סוציו-אנטרופיה: אנטרופיה בגרסת המערכות המורכבות, ייצור ידע, 15/4/20.
• פנחס יחזקאלי (2014), יעדים לאומיים, כיצד נבטיח את שגשוגנו הלאומי? ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), מטרות לאומיות: כיצד נקדם את האינטרסים הלאומיים! ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), אינטרסים לאומיים / אינטרסים חיוניים, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2020), אוסף מאמרים על מושגי היסוד של הביטחון הלאומי, ייצור ידע, 23/6/20.
• פנחס יחזקאלי (2026), סוגי בריתות עם 'כופרים' באיסלאם, ייצור ידע, 29/8/26.
• פנחס יחזקאלי (2014), מאבק העוצמה במערכת מורכבת, ייצור ידע, 14/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2020), ריבונות באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 9/7/20.
• פנחס יחזקאלי (2014), מגננה והגנה, הצורך להגן בכל הרמות! ייצור ידע, 31/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2018), שואה ומלחמה: מלחמת העולם השנייה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 10/4/18.

• Amidror, Y. (2021, July 18). Israel’s national security doctrine. Jerusalem Institute for Strategy and Security. https://jiss.org.il/en/amidror-israels-national-security-doctrine/
• Freilich, C. D. (2018). Israeli national security: A new strategy for an era of change. Oxford University Press. https://doi.org/10.1093/oso/9780190602932.001.0001
• Richmond, O. P. (2016). Peace in international relations theory. In O. P. Richmond, S. Pogodda, & J. Ramović (Eds.), The Palgrave handbook of disciplinary and regional approaches to peace (pp. 57–68). Palgrave Macmillan. https://doi.org/10.1007/978-1-137-40761-0_5