האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
משה חשב לתומו כי לאחר לכתו בניו ירשו אותו בהנהגת העם. אולם מה רבה הייתה הפתעתו כי אדם משבט אחר נבחר למשרה הרמה. בכך מאותת המקרא, כי הנהגת העם אינה מטבע העובר לסוחר, ומי שניבחר הוא מי שהוכיח בכל תקופות חייו את התמדתו, מוסריותו וכישוריו הרוחניים והצבאיים כאחד…
השקיקה ליציבות בחברה המערבית הפכה להגיון מוביל במדיניות הפנים והחוץ, לא רק למען השלטת הסדר הטוב, אלא גם מתוך חרדה מפני הבלתי נודע. אויביה, לעומת זאת, דוגמת דאעש, מבקשים ממש להפך: למצות את פוטנציאל ההליכה אל הבלתי נודע. במפגש בין המגמות, הצורך ביציבות מתפרש כחולשה, וזו מעוררת את התקווה. לכן, על החברה המערבית לבחון שינוי אורחות חייה, באופן שיבהיר ליריביה כי עדין לא הגיעה השעה. זה לא ישנה את שאיפתם, אך אולי יגרום לדחיית מאבקם האלים לעת אחרת.
משה בתחילת דרכו שילב באופן מושכל בין הענווה האישית שלו לבין קנאות דתית מתונה. ככול שעברו השנים, ולאחר כמעט ארבעים שנות נדודים ומשברים שהעמידו את הנהגתו במבחן, פעם אחר פעם, משה נשחק וכורע תחת העומס. קנאתו נעלמת ונאלמת, ורק גורמים חיצוניים יכולים להציל את המצב מקריסה…
יתכן כי יפתח היה אדם של קצוות, והפגין בהחלטותיו שיקול דעת בעייתי. אולם, איש לא יוכל לקחת ממנו את התהילה של הניצחון במערכה מול מלך בני עמון, ואת ההתנהלות והתהליכים שהוביל, שקדמו למערכה זו…
עד היום למדנו, שמה שמבדיל משטרה בחברה דמוקרטית ממשטרות במדינות אחרות, הוא שני אלמנטים הבסיסיים שחייבים להתקיים: מתן לגיטימציה למשטרה; ואמון ציבורי בה. האבדן העקבי והמואץ של שני האלמנטים הללו במשטרות המערב, מחייב – בהיעדר לגיטימציה אזרחית – להישען, יותר ויותר, על לגיטימציה שלטונית, כמו במדינות הדיקטטוריות. משמע, הרבה פחות קשב לציבור; פחות שיתוף פעולה עמו, ומטבע הדברים, אלימות משטרתית גוברת מצד שוטרים, שהחרדה האישית שלהם לקיומם תלך ותתעצם!
בפרשת חוקת בספר במדבר, מגיע חוסר המים לעם לממדים של כאוס כמעט מוחלט. מעמדו של משה כמנהיג העם נפגע ללא תקנה, וזו העילה להחלפתו לקראת המשברים הבאים, בכניסה לארץ כנען.
פרשת חוקת בספר במדבר, מספקת לנו דרמה נוספת בסאגה הבלתי נגמרת של תלונות בני ישראל כנגד ההנהגה המובילה אותו לארץ כנען. האל הזועם שולח לחוטאים נחשים, הנושאים מוות בהכשתם. העם מבקש את הגנתו של משה והרי זה פלא: במצוות האל, עושה משה פסל של נחש ומעמיד אותו בגובה רב, כך שכל אחד ננשך יוכל להרים אליו את מבטו ולהירפא. כיצד נושעו חוטאי ישראל דווקא על ידי פסל?
במהלך מחצית שנות השמונים של המאה הקודמת, חזרו מדינות אפריקה וחידשו עמנו את היחסים, שנותקו לאחר מלחמת יום הכיפורים ב- 1973. אין עוד מדינה ועם בעולם הזוכים באפריקה לאהדה, הערצה וידידות כמו ישראל ואזרחיה. יחד עם זאת, יחס זה הולך ונשחק כי ככל שמצבה הכלכלי של ישראל השתפר, כך קטן הסיוע שהיא מגישה… המדינות המתועשות מעודדות ייצוא חומרי גלם – כמו קקאו וקפה – ובכך, מונעות התפתחות תעשיה באפריקה, למשל של שוקולד או מוצרי תה. היה טוב אם ישראל הייתה מסייעת בבנית שרשרת תעסוקה, יצור מוצרים מוגמרים מחומרי הגלם, ויצוא שלהם לתפארת, כמו שישראלים יכולים, תוך תמיכה בהדרכה, בייעוץ ובהכשרה מעשית.
הפלסטינים כבר קיבלו מזמן את החלטתם החרישית, שאין להם עניין ב"מדינונת" פלסטינית קטנה בגבולות 1967, גם אם בירתה ירושלים. ההבנה הזו קיימת אצל כל פלסטיני, אולם, איננה נחלת חוגים רחבים בישראל! לצורך זה הם לא יעשו, לעולם, את אותם וויתורים שנדרשים כדי להגיע לפשרה בעניין הפליטים, בעניין ירושלים ובסוגיות אחרות. מבחינתם, "או 'מדינת פרא' בלי מחיר (שלא תיוולד בשלום ושלא תחיה בשלום); או "בריחה מעצמאות". אבו מאזן איננו מתכוון לפרוש ואיננו מכין יורש, ומועמדים שונים "מחממים את הקווים" לקראת היום שירד מהבמה. לא צפויה "ביום שאחרי" קריסה של הרשות, אלא התהוות של קואליציה זמנית ופריכה, בצמרת הפתח ומנגנוני הביטחון.
מסמך האלוף שמני – המפרט תכנית מקיפה לסידורי הביטחון שיבטיחו למדינת ישראל ביטחון גם בנסיגתה לקוי 1967 – מפקיד את ביטחון ישראל בידיהם של כוחות זרים שיתפרסו לאורך הירדן. חשוב להדגיש שבמקרה שנידרש להכניס צבא ליהודה ולשומרון, נס 1967 לא יחזור. אם מסע ההתקדמות לשכם, יתחיל במרחבי נתניה, המשימה תהיה קשה ומורכבת, עד כדי התכנות להצגתה כבלתי כדאית במושגי עלות-תועלת. יתרה מכך, ללא ישוב יהודי רחב היקף – שהיה פרוס אז בעומק השטח כפי שמתקיים היום ביו"ש – צה"ל יתקשה בסיום תקופת המתקפה, לשהות במרחב לאורך הזמן הנדרש למיצוי ההישג הצבאי הראשוני.
