האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
במשפט הישראלי, עבירות זיוף של מידות ומשקלות מוגדרות כקלות, והעונש המרבי שנקבע בו עומד על שנתיים מאסר. זאת בניגוד גמור למקרא – ולחז"ל בעקבותיו – הרואים בחומרה רבה עבירה של זיוף משקל או מדידה בעין, הרבה מעבר לצפייה של מבחן האדם הסביר. זאת, בגלל שאיסור זה חותר תחת היסודות של החוסן המוסרי והכלכלי. במצב כלכלי בעייתי, חוסר אמון בשווקים עלול לדרדר את כלל החברה לכאוס מוחלט.
איגרת הרמב"ם ליהודי תימן ('איגרת תימן') נכתבה במקור בערבית, ככול הנראה בשנת 1172, כתשובה למכתב של רבי יעקב בן ר' נתנאל בירב פיומי, נגיד ארץ יהודי תימן, השואל אודות התסיסה של קהילתו, שהייתה נתונה תחת פרעות קשות וגזירות שמד. במקביל הופיע בתימן אדם שטען שהוא המשיח, וביסס את ההוכחה לכך על סמך חישובים אסטרולוגיים מסובכים…
המקרא אינו עוסק אמנם בפסיכולוגיה תעסוקתית בהיבט המודרני שלה, אולם הוא מדגיש בכמה מקומות כי גם בימי קדם, היה סף קבלה לתפקידים שונים תוך התחשבות בכישורי המועמדים. יתרה מזאת. חז"ל קבעו את הקריטריונים הבסיסיים לבחירת אנשי הרשות השופטת, ועל פיהם נפסק ונקבע בהלכה אודות אותם כישורים מחייבים ומקדמיים לאיוש תפקידי מפתח במערכת החוק והמשפט.
הרמב"ם מקדיש דיון נרחב לנושא הנבואה בספרו, מורה נבוכים, המתפרס על פני פרקים רבים. בכיר הנביאים לפי דיון זה הוא משה רבנו, שזכה להשגה נבואית ייחודית, ודרגתו הנבואית הינה שונה וחורגת באופן איכותי וכמותי מדרגתם של שאר הנביאים…
איסור אכילת החזיר, לא היה ייחודי לעם ישראל בלבד, והוא היה נוהג גם בעמים נוספים. במקרא מופיעים מספר פעמים אזכורים אודות מאכלות אסורות. למרות שהחזיר הוא רק אחד מתוך רשימה מכובדת, הוא נהפך בגלל סיבות היסטוריות בצד קביעת חז"ל, לסמל הראשי של איסור זה. ואולי, הסיבה לכך היא, שחז"ל ידעו על הקרבה הגנטית הגדולה, המצויה בין החזיר לאדם, שהגיעה היום אף להשתלת איברי חזירים בבני אדם…
הנחת הייסוד בספרי המקרא השונים, מבוססת על טרנסצנדנטיות מוחלטת של האל, ומשקפת תפיסת אל מוחלטת, שאין בצדה שום כוחות אחרים. למרות כל זאת, בפרשת עקב בספר דברים, מצוי פסוק שסותר לכאורה את רוח הדברים האמורים כדלקמן:
"יז כִּי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים, וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים…" (דברים, פרק י', פסוק י"ז). האם יש במקור זה תפיסה המכירה בכוחם של אלוהי הגויים, רק שהאל המקראי הוא גדול וחזק מהם? האם במקור זה יש עדות לכך כי המקרא מכיר בכוחות הרוחניים של האלים האחרים? …
תוקף האמונה באל המקראי ובמצוותיו הייתה בעצם קיומו של מעמד הר סיני. מאותו רגע, כל קריאת תיגר על מעמד זה, נחשבת כנבואת שקר. משה בנאומו מנסה להזהיר את העם הנכנס לארץ כנען, מפני תופעה של נביאים מתוכם שינבאו כנגד אלוהי ישראל ויגבו את נבואתם בעשיית נסים. אין להתחשב בנסים אלה, כל זמן שאותו נביא קורא לבצע פניית פרסה מהאל המקראי. יתרה מזאת. בתאולוגיה היהודית מעשי נסים אינם הוכחה חותכת לדבר…
עולם אלילי מייצר תמונת עולם פשטנית ליניארית, שלא קיימת כלל, של עולם יציב לכאורה ללא הפתעות. אמונה כזו הופכת את האדם לפסיבי בפעולותיו וברצון שלו לגלות את חוקיות העולם האמתית, שהעיקרון המרכזי בה הוא אי הוודאות והכאוס הנגזר ממנו…
משה, בנאום הפרידה שלו, מזהיר מפני תופעה שהוא מזהה באופיו של העם – קבלה והשלמה ולא יצירה ושינוי. הביקורת שבה מתחיל משה מתגלמת היטב בדבריהם של הנביאים: העם והנהגתו מתנהלים באופן פסיבי, התנהלות הרת אסון שסופה כאוס מוסרי מוחלט…
אין במקרא התייחסות לנושא האהבה בכלל, ולאהבה רומנטית בפרט. ט"ו באב משמר ככול הנראה מסורת עמומה של חג חקלאי קדום, שעליו הולבש בעל כורחו עניין חזרתו של שבט בנימין לחיק העם. יתכן שבעת החדשה – עת הוחל לפרש את המקרא בעיניים ביקורתיות – היה רצון לציין בלוח העברי חג הקשור לאהבה רומנטית, שלא היה בנמצא קודם לכן.
