ספר ויקרא מדבר רובו ככולו אודות פולחן הקורבנות. למרות שהוא לא היה רלוונטי בימי הביניים, הוא עמד במוקד של מחלוקת חריפה ביו דעת הרמב"ם, שטען כי לקורבנות יש טעם פדגוגי בלבד, לבין הרמב"ן שטען מנגד שדבריו של הרמב"ם אינם נכונים, היות וקורבנות כבר מופיעים בספר בראשית. הדעה המרכזית בקבלה אודות עבודת הקורבנות מתמקדת בקירוב שהוא יוצר בעולם הספירות, תוך דגש על קירובם של ספירות חסד ודין.
הנושא המרכזי בפרשת יתרו הם עשרת הדברות שניתנו לבני ישראל בסיני, טקסט מכונן וחשוב המהווה את אבני הבניין של היהדות שהתפתחה מהן. המקובלים, ניסו לתת פירוש קבלי נועז לעשרת הדברות, בקושרם בין ספירה כזאת או אחרת עם אחת מהציוויים המופיעים בלוחות הברית...
הפרשנות של חלום יעקב מקבלת גוון עיוני פילוסופי אצל ג'יקטיליה, והיא עוסקת בין השאר בהשגתו השכלית של האדם והנביא. זה האחרון יכול להיקרא בשם זה, רק לאחר ששכלל את שכלו והגיע להשגה עיונית עליונה. מסקנות אלה קיימות גם אצל הרמב"ם, בעיקר בספרו הפילוסופי מורה נבוכים. המסקנה החשובה ביותר של ג'יקטיליה והרמב"ם לענייניו הינה שהשגה שכלית עיונית עליונה היא תנאי הכרחי להפיכתו של אדם לנביא.
בפרשות ניצבים וילך קיימת קביעה נועזת האומרת כי הסמכות הלכתית מאז מתן תורה בסיני, נמצאת ביד האדם. הרמב"ם קובע כי אין אפשרות לשנות את דברי המקרא בהקשר ההלכתי. הדרש האנושי יכול לפסוק הלכות כאלה ואחרות, ואין אפשרות לפסול קביעות אלה, לא על ידי נביא ולא על ידי בת קול.
הנחיות הרמב"ם לשמירה על הבריאות בכלל, ובעת מגיפה בפרט, לא היו נשארים בגדר המלצה בלבד, והיו הופכים אצל הרמב"ם להלכות מחייבות, שאי קיומם יגרור עונש כבד. ברור לי שהתנהגות לא ראויה בזמן רגיל וביתר שאת בזמן מגפה, היה גורר מפיו תגובה חריפה ביותר, שאיננה משתמעת לשתי פנים!
כאשר העדר חסר כל שיקול דעת וחשיבה עצמאית, נוהר כסומא בארובה אחר "שבתאות" מודרנית, אנו מגיעים למצב שעיר שלמה כמו בני-ברק צריכה להיכנס להסגר, ותושבי שכונות קרובות נמלטים למחוזות שפויים יותר, ומי שהוביל את התופעה אינו אלא שר הממונה על בריאותם, פשוט בלתי נתפס...
הנחת היסוד המרכזית הייתה, שהתורה שבכתב חייבת להיות לצידה של התורה שבעל פה, כדי להיות מובנת וישימה : "...דע, כי כול מצווה שנתן ה' למשה רבנו – ניתנה לו עם פירושה...". משה העביר את המסורת לבא אחריו, ומאותה עת החלה מסורת ההעברה של התורה שבכתב לצד התורה שבעל פה...
הרמב"ם בספרו הפילוסופי מורה נבוכים נותן טעם נועז לעשיית הכרובים במשכן. הסיבה לכך היא הדרישה מההמון שיאמין במציאותם של מלאכים. הכוונה במונח 'מלאכים' היא למכלול כוחות הטבע שהיקום פועל על פיהם. הן המקרא והן ספרי הנביאים משתמשים במונח 'מלאך', אבל הכוונה אינה אלא לחוקי הטבע הקיימים. בנוסף מלאך הינו כוח רוחני שבאמצעותו הנביא מקבל את נבואתו.
הרמב"ם רואה בתפילה יסוד מרכזי בעבודת האל, והוא אף מבסס את חובתה על פי פסוקי המקרא. התפילה הינה לדעתו, כלי חשוב ביותר בהשגת חברה מוסרית וצודקת כמו גם ככלי רוחני הבא להפנות את האדם ואת כוח מחשבתו לעסוק בעולם הרוחני תוך עזיבת העולם החומרי...
