האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
הקשת היא תופעת הטבע קבועה המסמלת קביעות ויציבות, והיא המתאימה ביותר לציון אות הברית בין האל לאדם. זאת בהיותה מורכבת מצבע יחיד – המכיל פוטונים זהים ובלתי משתנים – בניגוד לאור השמש, או לגורם חומרי כלשהו. עתה ניתן להבין את דברי המקרא הרואים בקשת אות וסימן נצחיים וקבועים כמשל להבטחה שמבול נוסף לא יתרחש בעתיד…
האם היה מבול ואם היה היכן היה ומתי? הרמב"ם מתייחס לשאלה זו כדבר שנכשלים בו רבים, וקובע, שמטרות סיפורי המקרא באה לשם תועלת הכרחית לאדם, של שכלו ומעשיו עלי אדמות. אין המקרא לפי דעתו ספר מדע או היסטוריה אלא ספר שיש בו תועלת לאמונתו ולדרכו המוסרית של האדם. סיפור המבול – בין אם התרחש או בין אם לאו – אינו מעלה או מוריד כהוא זה. המשמעויות התיאולוגיות והמוסריות שעומדות מאחוריו הן החשובות ותו לא!
ר' לוי בן גרשום (רלב"ג) המציא – בסוגיית סוגיית חידוש העולם או קדמותו – את המושג: 'חומר בלתי שומר תמונתו'. זהו סביל לחלוטין, שאין בו כול התרחשות (תנועה; זמן; וכדומה). הוא אינו מהווה סיבה אקטיבית לקיום העולם, אלא משמש כמצעו, כך שהסוברניות של האל נשמרת, והוא יכול לעשות שימוש בחומר פוטנציאלי זה לצורך בריאת העולם. מדובר בפלפול אבסורדי, שיכול לשכנע רק את מי שרוצה למצוא פתרון לבעיה התאולוגית של חידוש העולם או קדמותו בכול מחיר…
בשנת 70 לספירה, הכניע טיטוס את ירושלים והחריב את בית המקדש. התוצאה הקשה הזאת באה בהמשך ישיר לניצחון ההלכתי של בית שמאי על בית הלל, שסימן את הקץ לממשלה המתונה שהייתה אז בירושלים, והעבירה זמנית את ההגמוניה מבית הלל לקנאים, שנתמכו בית אנשי בית שמאי. הכאוס והחורבן אותם המיטו הקיצוניים על ירושלים ובית המקדש, החזירו להנהגת העם את אנשי בית הלל, בראשותו של רבן יוחנן בן זכאי…
דרך בחינת דמותו של הלל הזקן נוכל לראות בבירור כי יש זיקה ברורה בין מתינות בפסיקת ההלכה לבין מתינות פוליטית. הלל הזקן ייצג גישה מתונה בפסיקה ההלכתית שלו, שלקחה בחשבון ככול הניתן את המצב הסוציו אקונומי של הציבור, תוך התחשבות ברורה בשלטון של הורדוס וממשיכיו. בכך הוא הפך לגורם ממתן בהיבט הפוליטי, תוך ניסיון להציל את העיקר על חשבון הטפל…
ונתנה תוקף הינו הפיוט המפורסם ביותר הנאמר בימים הנוראים גם בקהילות האשכנזים וגם בחלק מקהילות הספרדים (במחזור התימני הוא אינו בנמצא). בפיוט זה מתואר יום הדין בצורה תמציתית ונוקבת: האל מתואר כדיין היושב על כיסא המשפט ודן כל אדם לפי מעשיו וקוצב גורלו לשנה החדשה. מחברו, על פי המסורת העממית, הוא ר' אמנון ממגנצא. ברם, הפיוט נמצא בגניזת קהיר והוכח מעבר לכל ספק, כי חובר הרבה שנים קודם המאה העשירית.
על פי הרמב"ם, תחיית המתים הגופנית היא סוג של אמונה הכרחית, שאפשרית, אם נסווג אותה לצד הנסים הנמנעים בטבע. הרמב"ם מייחס חשיבות משנית לתחיית המתים הגופנית, וחשיבות גדולה לעומת זאת לחיי העולם הבא. שם כמובן קיימת מציאות רוחנית ללא קיומו של גוף גשמי כלל. ברם היות והמסורת קבעה כי לעתיד לבוא תתקיים תחיית מתים גופנית, הרי אין הרמב"ם מזדרז לבטלה במחי יד. הוא רואה באמונה בתחיית המתים חשיבות דידקטית פדגוגית ואמונית גם יחד, מה גם שהיא טומנת בחובה תקווה ראויה לסוג זה של מאמינים.
כיצד נתפוס את השינוי המאיים על היציבות? כסוג של תאונה, כמו רכבת שנפלה מן המסילה; או כתופעת יסוד מתמדת, המתהווה מתוך טבעו של עולם. מעין בריאה מחודשת של סדר חדש, הנתון אף הוא לשינוי וחוזר חלילה. תפילת חנה מבטאת את הגישה השנייה, ומציבה את חרדת אי היציבות, דווקא כמקור השראה לאמונה ולתקווה…
הרמב"ם בהקדמה למסכת אבות נוקט קו תיאולוגי המצדד בחופש הרצון של האדם על כל משמעויותיו. ברם, כאשר אנו בוחנים את דעתו בספרו הפילוסופי מורה נבוכים, אנו מקבלים תמונה שונה: העולם הינו עולם שפועל באופן מחויב על פי חוקי הטבע. חופש הרצון של האדם הוא יותר תחושה או משאלת לב, אולם בפועל ברוב המקרים חופש זה אינו בנמצא.
הבאת ומקרא ביכורים מציפים את היחס הרעיוני וההלכתי כלפי דמותו ומעמדו של הגר. הרמב"ם פוסק באופן מפתיע לפי דעת התלמוד הירושלמי (לפי כללי הפסיקה המקובלים, יש עדיפות לפסיקה הלכתית על פי התלמוד הבבלי), ומביע הן בפסיקתו ההלכתית והן בדבריו הפומביים באיגרותיו עמדה נחרצת וברורה כי מעמד הגר אינו נחות, והוא שווה ערך לכל אדם מישראל לכל דבר ועניין!
