[בתמונה: כריכת ספרה של דבורה עומר, 'סבלנותו של הלל הזקן']
אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.
* * *
פסיקת הלכה הינה דבר המורכב מפרמטרים רבים. אחד הגורמים המרכזיים בתהליך זה הוא השקפת עולמו האישית והפוליטית של פוסק ההלכה.
האם מתינות בפסיקת ההלכה פירושה גם מתינות במישור הפוליטי? לכאורה קשה לענות על השאלה הזאת באופן גורף, אולם דרך בחינת דמותו של הלל הזקן נוכל לראות בבירור כי יש זיקה ברורה בין מתינות בפסיקת ההלכה לבין מתינות פוליטית.
המקורות התלמודיים אינם נותנים כל מידע על התקופה בה חי הלל הזקן, למעט ציון כרונולוגי בודד: "הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית מאה שנה[1]". משמע מכאן כי נשיאותו של הלל החלה סביב 30 לפנה"ס, כ-100 שנה לפני החורבן. אם נקבל את הקביעה כי נמשכה 40 שנה, הרי שסיום נשיאותו ומותו היו בסביבות ה- 19 לספירה.
אחת האימרות המפורסמות של הלל מופיעה במסכת אבות : "הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה[2]". בדבריו אלה מקופל העיקרון שהנחה את בית הלל, והוא אהבת הבריות ואהבת השלום שבצדה גם תפיסה ראליסטית בתחום ההלכתי והפוליטי[3].
במישור ההלכתי תקנת הפרוזבול[4] שקבע הלל תואמת את גישתו הריאליסטית הכוללת. בתקנה זו יש עקירה של מצווה מפורשת בתורה, בצד הסתגלות ומציאות הכלכלית והחברתית המשתנה. משמעות התקנה האמורה - לאפשר לגבות חובות של הלוואות שעבר זמן גבייתם ולא ניגבו, מבלי שמצוות שמיטת הכספים, הנוהגת בסוף שנת השמיטה, תגרום לביטולו של החוב. תקנה זו - בניגוד לאמרה הכללית של הלל במסכת אבות - שייכת אמנם לתחום ההלכתי בלבד, אולם היא מצביעה על ראייה מפוכחת של המציאות החברתית, ותעוזה הלכתית שהדריכו את הלל הזקן בפסיקותיו.
תקנה נוספת של הלל הזקן הינה תקנת בתי ערי חומה כדלקמן: "הגיע יום שנים עשר חדש ולא נגאל היה חלוט לו, בראשונה היה נטמן יום שנים עשר חודש, שיהא חלוט לו, התקין הלל הזקן שיהא חולש את מעותיו בלשכה ויהא שובר את הדלת ונכנס. אימתי שירצה הלה, יבוא ויטול את מעותיו[5]".
התקנה האמורה באה למנוע השתלטות לא ראויה ולא צודקת על רכוש של אנשים שלוו כסף. המשנה מציגה בעיה חברתית וכלכלית נפוצה: כאשר הגיע היום האחרון של שנים עשר חודש, והבית לא נגאל מיד הקונה על ידי הלווה, הרי הבית עובר לרשותו של המלווה לצמיתות.
מה עשו הלווים? באותו יום אחרון, הם היו נעלמים, כך שהלווה לא יוכל למצוא אותם וכך הבית יעבור בסוף היום למלווה. הלל הזקן התקין כי הלווה שם את כספו של המלווה בלשכה בבית דין ונכנס לביתו. המלווה יכול ליטול את כספו המגיע לו מקופת בית הדין האמור. גם תקנה זו, בדומה לתקנת הפרוזבול, הינה תקנה הלכתית מובהקת, אולם אופיה ומגמתה חורגות מהפן ההלכתי הטהור והיא משיקה באופן ברור למצב הכלכלי והחברתי ששרר אז בארץ.
גם תקנתו של הלל בדבר בני אלכסנדריה, מצביעות על הזיקה בין הלכה לבעיות חברתיות סבוכות, ומראות כי היוו מתונים בדין אינה רק הנחייה אלא הלכה למעשה. התקנה של בני אלכסנדריה מובאת במקור הבא: "דרש הלל הזקן, כשהיו בני אלכסנדריה מקדשין נשים, אחר בא וחוטפה מן השוק, ובא מעשה לפני חכמים, ביקשו לעשות בניהן ממזרים, אמר להם הלל הזקן הוציאו לי כתובת אמותיכם, הוציאו לו וכתוב בה כשתכנסי לביתי תהי לי לאישה כדת משה וישראל[6]". מעשהו זה של הלל שהיה כנגד דעות של חכמים אחרים, בא להציל את בני אלכסנדריה ממזרות, על פי הכתוב בלשון הכתובה.
שוב אנו רואים את אופיו של הלל, אישיותו ואופן פעולתו לאמור – במקום שניתן להקל ולהתחשב בתנאים החברתיים אזי יש לעשות כן ללא היסוס גם אם חכמים אחרים מתנגדים לכך בכל תוקף.
[בתמונה: אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי? וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי? וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתַי? תמונה חופשית שהועלתה על ידי Ryan Rivera לאתר flickr]
זאת ועוד. הלל פעל בתקופתם של שליטי רומי, שהיו תקיפים ואגרסיביים, ושחיסלו ללא היסוס וללא רחמים את מתנגדיהם. הלל בדרכו הגיע לידי פשרה מסוימת עם נציגי השלטון, כדי להציל את מה שנראה בעיניו כעיקר, ותכונה זאת הייתה סימן ההיכר של בית הלל עד חורבן בית שני[7].
אחרית דבר: הלל הזקן ייצג גישה מתונה בפסיקה ההלכתית שלו, שלקחה בחשבון ככול הניתן את המצב הסוציו אקונומי של הציבור, תוך התחשבות ברורה בשלטון של הורדוס וממשיכיו. בכך הוא הפך לגורם ממתן בהיבט הפוליטי, תוך ניסיון להציל את העיקר על חשבון הטפל.
נציגי שלטון הרומי שבאו לאחר הורדוס, המשיכו את הקו הכללי שלא תמך ביושבי הארץ היהודים. הלל שדגל בקו פוליטי והלכתי מתון הצליח לא פעם במעשיו הזהירים למנוע כאוס מוחלט ביחסי היהודים עם השלטון הרומי, וכך נותר המקדש השני על מכונו. רק בשנת 66 לספירה, כשיד הקנאים גברה - וקולו של הלל וממשיכיו בית הלל הפך לדעת מיעוט - ההתדרדרות ביחסי היהודים ורומי הייתה בלתי נמנעת.
הנה כי כן, מתינות הלכתית המתחשבת במכלול הגורמים בזירה, מביאה בהכרח למתינות פוליטית. ברגע שהאיזון הדק הזה הופר, פרץ המרד הגדול שבסופו נחרב בית המקדש השני. לולי יד הקיצוניים היה על העליונה יחסי היהודים ורומי היו נשארים מתוחים, אולם יתכן כי בית המקדש והאוטונומיה ההלכתית החלקית של הלל וחבריו הייתה נשארת על מכונה. הלקח לימינו ברור. קיצוניות הלכתית, מביאה ברוב הפעמים לתופעות של הקצנה פוליטית, שנזקה גדול ורב.
הערות
[1] בבלי, מסכת שבת, דף ט"ו
[2] משנה, מסכת אבות, פרק א', משנה י"ב.
[3] אלון, ג. תולדות היהודים בא"י בתקופת המשנה והתלמוד, הקיבוץ המאוחד,1977, עמוד 54.
[4] גילת, י"ד. להשתלשלותה של תקנת הפרוזבול, ספר ברוך קורצוויל, רמת גן, תשל"ה, עמודים 93 – 113.
[5] משנה, ערכין, פרק ט', משנה ד'.
[6] תוספתא, מסכת כתובות, פרק ד', ט'.
[7] בן – שלום, י. בית שמאי ומאבק הקנאים כנגד רומי,יד בן צבי, 1993, עמוד 81.
מאמר חשוב ומרתק, ביחד עם התגובה של גלבוע סופו מדאיג עד מפחיד
הכל נכון, אמת ויציב. אלא, שכמו הלל הזקן היו מעטים וכיום נער יספרם. מזה כמאתיים שנה הרבנות הולכת ומתקצנת, ובעשורים האחרונים על אחת כמה וכמה. את התוצאות השליליות לכך – רואים היום בחברה הישראלית.