[הציור "תחיית המתים" (1499) מאת לוקה סיניורלי; התמונה היא נחלת הכלל]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

איגרת (מאמר) תחיית המתים[1], נכתבה בשנת 1191. הרמב"ם מייחד את דבריו לתחיית המתים, שהיא שלב קודם לעולם הבא; לדבריו, בתחיית המתים תשוב הנפש אל הגוף, אבל זהו מצב זמני ואחריו תיפרד הנפש שוב מן הגוף ותישאר לבדה. חיבור זה, שנכתב במקור בערבית, הוא חוליה בשרשרת של ויכוח מתמשך בין הרמב"ם ותלמידיו לבין הגאון ר' שמואל בן עלי[2], ראש הישיבה  מבגדד, על משמעות תחיית המתים ועל השאלה אם תחיית המתים משמעה גם תחיית הגוף או שמא תחיית הנפש בלבד.

בתחילת דבריו אומר הרמב"ם, כי לא מן הנמנע שהקורא חיבור כזה או אחר, עלול לפרשו בניגוד לדעת הכותב: "...אינו רחוק שיכוון האדם לבאר עניין הקדמה מן ההקדמות בלשון מבואר ופשוט, וישתדל בו לדחות הספקות ולהסיר הפירושים, ויבינו חולי הנפשות מן הלשון ההוא הפך ההקדמה אשר כיוון לבארה..."[3].

עקרונות אלו מובאים ומוסברים פעם נוספת,  גם בחיבור ההלכתי המונומנטלי של הרמב"ם  משנה תורה : "...וכן עשינו גם כן בחיבור הגדול המכונה משנה תורה...וזכרנו בו גם כן כול העיקרים התוריים והתלמודיים, וכוונו בזה שיהיו אלו הנקראים תלמידי חכמים...בונים סעיפיהם על שורשים תלמודיים, ותהיה תורתם סדורה על פיהם...ולא ישליכו ידיעת ה' אחרי גוום...לא על מה שיביא לחשוב בהם השלמות אצל ההמון..."[4].

בין העיקרי האמונה החשובים מזכיר הרמב"ם על אתר את האמונה בעולם הבא ותחיית המתים : "...והיה מכלל השורשים ההם אשר העירונו עליהם העולם הבא...ועוד שאנחנו בארנו שם וגילינו שתחיית המתים היא פינה מפינות תורת משה רבנו...".

לאחר מכן מביא הרמב"ם את ההסתייגות, שהגיע מדמשק בשם אחד מהתלמידים שישב שם, שטען בלהט, כי אין מציאות שתהייה תחיית המתים. לשון אחר- הנפש לאחר שתעזוב את הגוף, לא תשוב אליו. לאחר שבני מקומו דחו את טענותיו, אותו תלמיד הביא כתנא שמסייע, את דברי החכמים כולל הרמב"ם, שטוענים כי העיקר הוא השכר בעולם הבא, עולם שאין בו גוף. ברם, חכמי דורו ענו לו באופן חד משמעי, כי הדברים שאותו תלמיד הביא, הוצאו מהקשרם, ודברי החכמים שציטט יש להסבירם כמשל בלבד.

אולם, לאחר דין ודברים זה, מביא הרמב"ם ויכוח תיאולוגי נוסף בנושא תחיית המתים, הפעם מארץ תימן. באיגרת מתימן נאמר בין השאר, דברים דומים למה שנאמר בוויכוח הקודם מדמשק. גם כאן ניסרה הטענה כי עם מות  הגוף הנפש ששכנה בו לא תחזור אליו עולמית, ושהשכר או העונש בעולם הבא רלוונטי לנפש בלבד. בנוסף באיגרת זו כבר נטען כי דברי החכמים בנושא הינם משל וניתן לפרשם ברוח השאלה האמורה. הרמב"ם טוען כי השיב על דברי האיגרת שהגיע מתימן[5] , תוך שביסוס הטענה שתחיית המתים, על כול המשתמע מכך, הינה יסוד חשוב בתורת משה.

ברם, למרות תשובתו זו, ניצת פולמוס עז, בין הרמב"ם לרבי שמואל בר' עלי הלוי מבבל, סביב אותה שאלה תאולוגית מורכבת- מהי משמעותה האמתית של תחיית המתים בתורת משה. לטענתו של החכם הבבלי, הרמב"ם לא אומר במפורש את דעתו, ואין לדעת האם הוא דוגל בשיטתו של אבן סינא - המאמין בהישארות הנפש באופן פרטי של נשמות האנשים בעולם השכל, או שהרמב"ם האמין כי : "...נשמת האדם מתמזגת עם השכל הפועל כפי שטוען אבן רושד..."[6].

לשון אחר- שמואל בן עלי הטיח ברמב"ם, שהוא אינו מאמין בהישארות הנפש באופן פרטיקולרי, ומביא כראייה כנגד הרמב"ם את דעותיהם של אבן סינא[7] ואבו אל ברכאת[8] לאחר כול זאת, מתחיל הרמב"ם במתן תשובתו העניינית. בראש הדברים הגדרתה של תחיית המתים כדלקמן : "...ואומר שתחיית המתים המפורסמת, הנודעת באומותינו, המוסכם עליה מכלל כיתותינו...עניינה שוב זאת הנפש לגוף אחרי הפרדה. והוא מה שלא נשמע באומה מחלוקת עליו, ואין בו פירוש כלל, ואין מותר להאמין באיש מאנשי הדת שהוא מאמין חילוף זה..."[9].

[תחיית המתים מאת סבסטיאנו ריקי, 1715. התמונה היא נחלת הכלל]

לפי הגדרה ברורה זו, אין זה נכון כלל ועיקר שהרמב"ם דוגל בשיטה כי כול הפסוקים שנאמרו בתורה אודות תחיית המתים הינו בגדר משל. לכן, אותם פסוקים המדברים כי האנשים שיקומו לתחייה יאכלו וישתו, לא מדובר באותם פסוקים בעולם הבא,אלא בעולם החומרי הרגיל , שבו חוקי הטבע  נוהגים כרגיל.

העולם שאין בו גוף או מוות אחריו הוא העולם הבא : "...וכן יראה לנו מן המאמרים ההם, שאלו האנשים אשר ישובו נפשותם לגופות ההם - יאכלו וישתו ויבעלו ויולידו, וימותו אחר חיים ארוכים מאוד כחיים הנמצאים בימות המשיח. אמנם החיים אשר אין מוות אחריהם הם חיי העולם הבא, אחר אשר אין גוף בהם..."[10] .  אחרת כלי הגוף יהיו ללא שימוש, ולפי הכלל שהאל אינו עושה דבר לבטלה אין זה יתכן שבעולם הבא שאין בו אכילה או שתייה וכיוצא בהן, יהיו כלי הגוף קיימים : "...שכבר בארו לנו המון החכמים שאין בו (בעולם הבא) לא אכילה ולא שתייה ולא תשמיש - אם כן הוא באור בהעדר הגוף. שהוא יתעלה לא ימציא דבר לבטלה כלל..."[11] .

לאחר מכן עובר הרמב"ם לעסוק בסוגיה האם הנפש יכולה לחזור לגוף לאחר המוות, או שהמדובר בדבר נמנע, הנוגד את חוקי הטבע. העיסוק בשאלה זו, הוא בעל השלכה ישירה לתופעת הנס. אם הנפש לא יכולה לשוב אל הגוף ממנו נפרדה, הרי חלות הנסים בעולם השפל הינה עניין לא ריאלי לחלוטין: "...ואמנם אשר נכחיש אותו, ואנחנו מתנקים אל ה' ממנו - הוא המאמר בשלא תשוב הנפש לגוף לעולם, ושלא יתכן היותו, שזאת ההכחשה מביאה להכחשת הנפלאות כולן...".

הרמב"ם מעלה שתי שאלות הקשורות לתחיית המתים ולנאמר בעניינה במקרא:

• השאלה הראשונה: מדוע פסוקים רבים סותרים את תחיית המתים: "...לבאר ענייני אלו הפסוקים הרבים מאוד הנמצאים במקרא, המורים ראיה ברורה שלא תסבול פירוש בהרחקת (בשלילת) תחיית המתים... "[12];
• השאלה השנייה: מדוע אין תחיית המתים נזכרת בתורה: "...היות התורה בלתי זוכרת זאת הפינה כלל, לא ברמיזה וכול שכן בביאור...".

על השאלה הראשונה אומר הרמב"ם כי דברי הנביאים בכלל ולשון ספרי המקרא בפרט, מספרים את המציאות הטבעית הנוהגת בעולם. לכן הם מתארים את עניין הלידה והמוות, אשר הם עניינים טבעיים, אולם אין הם מספרים ומפרטים אודות תחיית המתים שהיא תופעה ניסית ולא מדרך העולם הטבעית. אולם אין זה מונע את התופעה אם ירצה האל  בשובם : "... שדברי הנביאים ולשון הספרים אמנם באו מספרים טבע המציאות הנהוג, הנודע. וידוע שטבע זאת המציאות הוא התחבר נקבות בעלי חיים וזכריהם, והולידם הדומה, וצמיחת הנולד מעט מעט, עד שימות האיש ההוא. ואין מן הטבע שישוב האיש ההוא ויתהווה שנית אחר מותו, אבל אשר בטבע הוא כי כשימותו אישי בעלי חיים לא ישובו לעולם האישים ההם... כן תחיית המתים אמנם היא מן המופתים...כן כול מה שתמצאהו מהרחקת שוב המתים- הוא על מה שבטבע, ואין זה סותר שוב מתים שירצה ה' בשובם...".

בעניין השאלה השנייה, מדוע לא נזכרה תחיית המתים בתורה, אומר הרמב"ם את הטיעון הבא: התורה המצויה בידינו ניתנה מאת האל. משה ושאר הנביאים, היו מתוכים בין האל לעם ישראל, בעניין נתינת התורה, מצוותיה ואמונותיה.

היות שכבר אמרנו קודם לכן שתחיית המתים הינה סוג של מופת ייחודי,  אין זה ראוי שהיא תופיע בסיפורי הנביאים העוסקים בהוויות העולם הזה על פי טבעו.

יתרה מזאת, קודם מתן תורה, רוב המאמינים נהו אחר האמונה של קדמות העולם, והטילו ספק חמור בהגעת הנבואה לבשר ודם. הפועל היוצא מדעה זו - אין קיום לחלות הנס בעולם, וכול הפסוקים המדברים על כך, ניתנים להתפרש כסוג של  מעשי כשפים ומרמה.

כאשר נתן האל את תורתו לישראל באופן פומבי וגלוי, פורסמו  וחודשו ענייני הנס והמופת בעולם, אימות נביאי האמת על ידי ראייה ניסית, ואמונת חידוש העולם. אולם למרות חידושים עצומים אלה, התורה האלוהית לא דיברה בנושאים כמו העולם הבא, ולא דיברה כלל בנושא חזרת הנפש לגוף לאחר המוות. זאת, בעטייה של הסיבה, שהחכמה האלוהית בחרה ללכת עקב בצד אגודל בהנחלת הדעת האנושית בנושאים תאולוגיים מורכבים, כדוגמת: נבואה, השארות הנפש ועניין תחיית המתים.

לדעת הרמב"ם, יש לעתים נסים הרלוונטיים בעניינים שנמנעים בחוקי הטבע, ופעמים שתופעת הנס שייכת לעניינים טבעיים רגילים : "...שהנפלאות פעמים שיהיו בעניינים הנמנעים בטבע, כההפך המטה לנחש, ושקיעת הארץ בעדת קורח, ובקיעת הים; ופעמים יהיו בעניינים האפשריים בטבע, כבוא הארבה והברד והדבר  במצרים..."[13].

ברם, אותם נסים הנמנעים על פי חוקי הטבע, יש מגבלה חמורה והיא שעצם קיומם במציאות  הינה זמנית בלבד, ואין הם יכולים להישאר באופן פרמננטי וקבוע בעולם השפל. לעומתם, הנס האפשרי על פי חוקי הטבע יכול להתמיד בהוויותיו זמן ממושך: "...שהמופת בעניינים הנמנעים בטבע לא יתאחר כלל ולא יארך, ולא יישאר על עניינו, שאילו התמיד כן, היה מביא להטיל ספק במופת, שאילו נשאר המטה נחש. היו מספקים היותו נחש מתחילתו... וכן אילו שקעה הארץ בעדת קורח והייתה נשארת שקועה לעולם, היה המופת חסר... ומפני זה העיקר אשר הערותיך עליו אברח מאמונת התמדת עניין יוצא חוץ לטבע...אמנם המופת שבעניינים האפשריים, הנה כול אשר יארך ויתמיד- יותר ראוי להיותו מופת...".

בדברים אלו טמונה דעתו של הרמב"ם בנושא הנס וחלותו בעולם. העיקרון הכללי המנחה אותו: קושי תאולוגי ומדעי לקבל את תופעת הנס החורגת מחוקי  הטבע, או לחלופין, כאשר קיימים לכאורה מעטים שכאלה, גם אז יש עליהם מגבלות כובלות בדבר זמן התרחשותם ותקפותם לאורך זמן[14]. ברוח דברים זו, מסביר הרמב"ם, כי ענייני השכר והעונש שלאחר המוות, כולל תחיית המתים, הינם בעצמם סוג של נס לא טבעי, שרק האל יודע אותם, ולכן לא פורטו בפסוקי התורה : "...ושאלת השואל: למה הושם להם זה המופת, ולא הושם להם התכלית מופת, רצוני לומר: תחיית המתים והגמול והעונש אחר המוות לגוף ולנפש... וזה כולו נתלה בגזירת חכמה לא נדע ממנה אפילו דבר קטן..."[15].

אחרית דבר. אם אנו מסכמים את דברי הרמב"ם בעניין תחיית המתים, אזי לא בטוח כלל כי הקוראים אותה שוכנעו כי המחבר בעצמו מאמין בה. הרמב"ם הרגיש בקושי האמור, ולכן הוא כותב כי אמר את דבריו באיגרת דנן, להמון המאמינים. אולם אלה הנחשבים חכמים בעיניו, יכולים להסתפק ברמזים בלבד, או ללמוד את הנאמר בספרו הפילוסופי מורה הנבוכים : "...כי זה המאמר אמנם חיברתיו להמון אשר סופק עליהם מדברינו מה שהוא מבואר, ולמי שדקדק (ביקר) מיעוט ההארכה בתחיית המתים. אמנם השלמים בחכמות הרמיזה תספיק להם, ואינם צריכים לא לכפל ולא להאריך בפירוש, אבל לראשי הפרקים, כמו שעשינו באלו העניינים העמוקים כולם במורה הנבוכים...".

אם כך לא נותר לנו לסכם את דעתו של הרמב"ם בעניין תחיית המתים, כדלהלן: תחיית המתים הגופנית איננה אמונה אמתית מההיבט התאולוגי והפילוסופי גם יחד. זו אמונה הכרחית, שאפשרית אם נסווג אותה לצד הנסים הנמנעים בטבע. הרמב"ם מייחס חשיבות משנית לתחיית המתים הגופנית, וחשיבות גדולה לעומת זאת לחיי העולם הבא. שם כמובן קיימת מציאות רוחנית ללא קיומו של גוף גשמי כלל.

ברם היות והמסורת קבעה כי לעתיד לבוא תתקיים תחיית מתים גופנית, הרי אין הרמב"ם מזדרז לבטלה במחי יד. הוא רואה באמונה בתחיית המתים  חשיבות רבה להמון המאמינים, חשיבות דידקטית פדגוגית ואמונית גם יחד, מה גם שהיא טומנת בחובה תקווה ראויה לסוג זה של מאמינים. זה לא סותר שבפן האישי, הרמב"ם סיווג את תחיית המתים כאמור, בקטגורית הניסים הנמנעים. בנוסף אנו הרי יודעים מהי משמעות הנס ואת אי אפשרות חלותו בעולם, בדומה לשיטה האריסטוטלית המחמירה, שהרמב"ם הסכים עימה[16] .

מקורות והערות

[1] ראה- דינסטאג. י, י, מאמר תחיית המתים- ביבליוגרפיה של הוצאות, תרגומים ומחקרים, קריית ספר, מ"ח, תשל"ג, עמודים- 730- 740. Lerner. R, Maimonides Treatise on Resurrection, History of Religions, 23, 1983, pp. 140- 155.

[2] ראה- אסף. ש, קובץ איגרות של ר' שמואל בן עלי ובני דורו, ירושלים, תר"ץ,

שווארץ. א', יחסו של הרמב"ם אל הגאונים, סורא, ד', תשכ"ו, עמודים- 156- 191,

[3] שילת,י. אגרות הרמב"ם, מעליות, תשמ"ז, ירושלים,(להלן איגרות), א', עמוד של"ט

[4] איגרות, א', עמודים שמ"ב- שמ"ג. גם המקור השני  בעמוד זה, לקוח מאותו מראה מקום.

[5] ראה- שילת, איגרות, א', עמוד שמ"ט, את הזיהוי של תשובת הרמב"ם , שלא הגיע לידינו ,לאיגרת שנשלחה  מתימן, תוך התבססות על כתב יד לונדון 241, דף 207א, וכתב יד אוקספורד, 2493, דף 218ב.

[6] סיראט,ק. הגות פילוסופית בימי הביניים, כתר, ירושלים,1975(להלן סיראט) עמוד 250

[7] ראה- De Boer. T, J, The History of Philosophy in Islam, New York, 1967

[8] על חכם יהודי  זה שהתאסלם באחרית ימיו ראה- Pines. S, Studies in Abu'l- Barakat al- Baghdadi's Poetics and Metaphysics, Scripta Hierrosolymitana, VI,1960, pp. 120- 198

[9] איגרות, א', עמוד שנ"ג

[10] איגרות, עמוד שנ"ד

[11] שם, עמוד שנ"ו. גם המקור הבא לקוח באותו מראה מקום.

[12]שם, עמודים  שס"ד- שס"ו. הערה זו מתייחסת לשלושת  מראי המקום המובאים  לאחר מכן.

[13] איגרות, א', עמודים  שע"א – שע"ב. מראה מקום זה נכון למקורות הנוספים המובאים בהמשך  אלא אם כן צוין אחרת.

[14] על הנס ומשמעותו ראה- רביצקי. א, התורה האנתרופולוגית של הנס בפילוסופיה היהודית בימי הביניים, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, ב', תשמ"ג, עמודים 323- 361.

[15] איגרות, א', עמודים שע"ב-שע"ד. כול המבואות לקמן הם מאותו מקום אלא אם כן צוין אחרת.

[16] ראה- סיראט, עמודים 250- 251