האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
נטען, שישראל תקפה בעיראק, על רקע הבנות, שהושגו בין ארצות הברית לרוסיה, על כך שיש לתת עדיפות לביטחונה של ישראל… ואני שואל: ומה יקרה במצב, שבו הם לא יאשרו? שיאמרו לנו, כי ע"פ הנוהג והחוק הבינלאומי מותר לכל מדינה להתחמש, ועד שלא נותקף, עלינו לשבת בשקט, כי אחרת נואשם כתוקפנים?
לאחרונה, אולי יותר מתמיד אנו עדים לגילויי השנאה יוצאי הדופן המופנים כלפי דונלד טרמפ ובנימין נתניהו כאחד. מעניינת התופעה מדוע זכו שני האישים הללו גם שיחברו ביניהם וגם שישנאו אותם באותה נשימה, מה מקורה ומי עומד מאחוריה…
האזנתי להרצאה שנשא אל"מ נועם בן צבי (בסדנת "אלפרדו" בלוד), שלעת הנסיגה ה"כאילו מתוכננת" מלבנון, תפקד כמח"ט הגזרה המערבית ביק"ל. נסיגה שכידוע, הפכה כבר בתחילתה למנוסה מביישה, כזו ששחקה את רכיבי ההרתעה לאבק. מדבריו, באופן יוצא דופן, בלט פער אדיר בין ההלכה הכתובה (עקרונות המלחמה/תורת הקרב של צה"ל) לאופני הפקרתה…
מערכת החינוך היא הביטוי האותנטי ביותר של מציאות, טקטיקה ואסטרטגיה פלסטינים, המוסווים על ידי "שומר מסך" הכולל הצהרות דיפלומטיות, תדרוכים וראיונות פלסטינים הנעימים לאוזן. "שומר המסך" המעודן נועד להוליך שולל מעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב המונחים על ידי הרהורי-לב, ראייה פשטנית של מציאות המזרח התיכון וכמיהה לדו-קיום בשלום…
היה ברור, כבר לפני שנים רבות, שמערכת 'חץ דורבן' של תע"ש טובה, יעילה וזולה ממערכת 'מעיל רוח' של רפאל. אולם, מערכת הביטחון התעקשה לא לרכוש אותה. עכשיו זה השתנה. האם אפשר לקוות שמהפך מתבקש יקרה גם באשר להגנת העורף ממבול הנשק הבליסטי המאיים עלינו?
גרמניה הייתה הניסיון הגדול של הפצצה אסטרטגית, הניסיון הכושל מכולם. כל התנאים התאימו, לא היו מגבלות על הפעלת הכוח ולא היה כל הגיון בחוסר הנכונות של גרמניה להיכנע, ובכל זאת היא לא נכנעה… זהו הפרק השלישי בסדרת מאמרים על ניצחון ע"י 'הפצצה אווירית'…
אנו נמצאים היום בעידן חדש. לפני עשרים שנה היה צה"ל אחד הצבאות היחידים בעולם שהפעילו מזל"טים. בסוף, העליונות הטכנולוגית ממצה את עצמה: כשם שכולנו היום יודעים לנהוג וכולנו מפעילים מחשב; כך יש לכולם מערכות נשק די דומות…
אני לא משוכנע שאנחנו עדין מבינים איך נקלענו למצב הזה. ההתעצמות שלהם הייתה צפויה וגלויה וגם פורסמה בתקשורת שלהם ובתקשורת העולמית… יידרש לכך מחקר רציני. זה מתחייב לצורך הפקת לקחים והבנת האירועים של השנים האחרונות; וגם אלה שעלולים להתרחש בעתיד הקרוב…
הנוכחות הישראלית בבתוככי סוריה, ללא הצהרה רשמית על כוונותיה ארוכות הטווח, מהווה מהלך אסטרטגי רב-ממדי, המעיד על שינוי דרמטי בהבנה הישראלית של האזור ובאסטרטגיה שלה במרחב. לא עוד הסתגרות בתוך גבולותיה מאחורי חומות (מה שכונה, תפיסת ה'וילה בג'ונגל') אלא יוזמה התקפית והגנה אקטיבית על תושביה, תוך רצון לעצב את המציאות במרחב שמעבר לגבולותיה.
לחיל האוויר אין פתרון; וגם לא למערך הטילים שבנינו, שיכול לתת תשובות מקומיות בלבד; ולא יכול לעמוד מול אלפי טילי אויב שיפלו על ישראל כל יום. את צבא היבשה הזניחו; ולכן, גם אגרוף קרקעי אין בידינו. במלחמה הבאה נעמוד אל מול 'גשם הטילים' ללא כל מענה. קוראים לזה הפקרות!
