yehezkeally@gmail.com

שתי סכנות טמונות בהישג הביטחוני המופלא שהושג בידי מדינת ישראל מאז הקמתה: האחת עלולה להתפתח מתוך שביעות הרצון, העלולה להקהות את חושי החרדה, ההכרחיים תמיד להתנהלות אסטרטגית ביקורתית וזהירה; השנייה טמונה בחשש, שמא ניטה לאבד את אמת המידה המפוכחת להערכת כוחנו, ונתפתה לחשוב כי כוחנו ועוצם ידינו עשו לנו את החיל הזה. בעוד אויבינו לסוגיהם בחרו בדרך השואפת לטיפוח עליונות לוחמיהם בכוח אמונתם, המניעה אותם להקרבה בשדה הקרב; בחרנו אנו בפיתוח מואץ של מרחבי היתרון הטכנולוגי. כאן הסיכון הגדול. האביב תמיד קצר, ובכל הצלחה טמון איום הכישלון. עתיד קיומנו תלוי בהפנמה עמוקה של הבנה זו, ובמאמץ מתמיד להתחדשות, לא רק בחומר אלא גם ברוח.

דברי גולן משקפים מצב, שבו פיקוד צה"ל מאס במצב המדיני הנוכחי, שמכרסם בלגיטימיות שלו מכל כיוון: בשמאל הישראלי, בימין (המתנחלים) ובחו"ל, והוא נוקט עמדה ישירה בעד הסכם עם הפלסטינים! המשמעות היא, שעומדות בפני נתניהו שתי אפשרויות: האחת היא שינוי המדיניות והליכה להסכם; השנייה היא העברת האחריות הכוללת על האוכלוסייה בשטחי יהודה ושומרון למשמר הגבול ולמשטרה הכחולה. פעולות אלה הינן יקרות ולא פשוטות, אבל, אם נתניהו חפץ בהקפאת מצב לאורך עוד מספר שנים זוהי אופציה מועדפת. יתרה מכך: אם המטרה העתידית הינה החלת מודל המדינה האחת בין הים לירדן, זהו צעד שיתחייב ממילא.

הגישה הפסיכואנליטית לייעוץ ארגוני מקבילה בין אנשים לארגון, ומניחה כי קיימת השפעה של כוחות, גורמים ודחפים לא מודעים, על התנהגויות פרטים וקבוצות במסגרת הארגון. החזון הארגוני בהגדרתו המקובלת הוא תמונה עתידית של הארגון במיטבו, מעין משאת נפש ארגונית. המאמר בוחן את החזון הארגוני דרך הנחות היסוד ומושגי הגישה הפסיכואנליטית. מקרי הבוחן של חזונות המנותחים במאמר מלמדים כי החזון לאו דווקא מנבא לאן הארגון יגיע בעתיד, אלא פותח חלון לרמה הלא מודעת של הארגון, לחרדותיו, לפחדיו ולדחפיו הראשוניים ביותר.

חוקים הכוללים איסורים של קירבה מינית במשפחה – מלמדים כי יחסים שכאלה היו מצויים, ולכן הם נאסרו על פי חוקי הממלכות הקדומות וגם על פי חוקי המקרא. אחד האיסורים הכתובים בפסוקי המקרא – שמעורר מחלוקת עזה גם בימינו – קשור למשכב זכר. בשלהי שנת 2013, פורסמה התייחסותו של הרב בני לאו לנושא, שיש בה פריצת דרך נועזת, מחשבתית והלכתית.

מודל המדינה הכורדית הוא מקרה בוחן נפלא להבנת הקונספט הניהולי והמנהיגותי של סוג של שינוי מערכתי הקרוי, שינוי מתחת לרדאר. זהו שינוי מוצנע וסמוי מן העין, בדרך אטית של התהוות. הוא מתבצע מבלי ליטול אחריות ישירה עליו, ומבלי לעורר את תשומת הלב של המתנגדים, בתוך המערכת, או מחוץ לה. כאשר השינוי מתגלה מעל פני השטח, התוצאה כבר בלתי הפיכה!

כל הקורא לביטול הטקסים (קריאות בהן נתקלתי בשנים קודמות), בתואנות כאילו הן מנקות את מצפון הפוליטיקאים המשתתפים בהם, מסיוע לניצולי השואה החיים היום בינינו, טועה ומטעה. ביטול טקסי הזיכרון לשואה ולגבורה עלול להביא לידי זילות השואה והגבורה וגימודה, לביזויו של יום השואה והגבורה, כמו גם לפגיעה קשה בזיכרון השואה, המבוסס במידה רבה ביותר על טקסי הזיכרון.

מומלץ לארגונים לעבור מעקומת הערכה כפויה (דירוג כפוי) לעבר מערכת הערכה חופשית יותר – אשר משקללת גם מדדים צוותיים. מעבר כזה אינו פשוט ומחייב התאמות רבות, בגיבוש מערכת ההערכה החדשה והטמעתה בקרב דרגי הניהול. יחד עם זאת, ארגונים אשר עדיין נשארו עם עקומה כפויה חייבים לחשוב לעומק על עלותה ועל ההיבטים השליליים בתרבות הארגונית להן היא תורמת.

סיפור מותם של 24,000 תלמידיו של רבי עקיבא לא הותיר כל רושם הלכתי על אורח החיים היהודי. רוב החוקרים גם סבורים, שרבים מהם מתו בתקופת מרד בר-כוכבא מידי השלטונות הרומיים. בימינו התעוררה שאלה עניינית: האם אבלות יְשנה זו – מלפני כ- 1,800 שנה – עדיפה על האבדן של העם היהודי בשואה; ואם קום מדינת ישראל – שהוכרזה בעצם ימי ספירת העומר – לא ראוי היה לה שתקהה?

הבשורה הרעה היא שחרם על ישראל הוא בלתי נמנע. הוא מתבצע גם עתה ורחוק עדיין ממיצוי. הוא גם לא יסתיים אם היא תיסוג לגבולות 1967; הבשורה הטובה היא, שהוא רחוק מאוד מהתרחיש האפוקליפטי. פגיעתו ממוקדת בענפים מסויימים ויש בו גם הזדמנויות. זהו חרם תרבותי, מוסדי ובמידה מסויימת אקדמי, וחרם של צרכנים שמתרחש גם היום בקרב קהילות צרכנים מסוימות בבריטניה ובארצות הנורדיות, ובעצימות נמוכה יותר את ספרד, שוויץ וניו זילנד. הסיכוי להטלת חרם של קבוצות מדינות כמו האיחוד האירופי, שפגיעתו קשה באמת, קלוש מאוד. חרמות כאלו, בדרך כלל, אינם משיגים את מטרתם, והדבר הנכון לעשות הוא להתכונן נכון, ולתת לגל ההדף למצות את עצמו.