פנחס יחזקאלי: בגידת האינטלקטואלים (לשעבר), אז והיום

תקציר: המושג "בגידת האינטלקטואלים" נטבע ב- 1927 על ידי הפילוסוף הצרפתי ז'וליאן בנדה, ביצירתו המכוננת הנושאת שם זה: "La Trahison des Clercs". מאז, הוא משמש שם נרדף לאלה שנטשו את יושרתם האינטלקטואלית ואת עקרונות המוסר, לטובת אינטרסים מעמדיים ושיקולי עוצמה. ישנם רבים כאלה בינינו גם כיום!

עודכן ב- 24 במאי 2026

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

לאחרונה נתקלתי באחד מעמיתי לאקדמיה, שלימד ביחד איתי משך שנים את הקורס: "מבוא להתנהגות ארגונית", עומד במרכזה של הפגנה וצועק בקול גדול "עכשיו! עכשיו! עכשיו!".

יחד הנחלנו לתלמידינו במשך שנים את המושג: 'בקרה עצמית / ניטור עצמי' (Self-Monitoring) של הסוציולוג ארווין גופמן. סיפרנו להם את אותו רעיון מרכזי בפסיכולוגיה, כי מותר הבוגר מהילד ביכולתו לדחות סיפוקים: להתמודד עם תחושת צורך בהווה, כדי להשיג מטרה או תוצאה טובה יותר בעתיד.

"דווקא אתה מכולם צועק "עכשיו?", תהיתי, והזכרתי לו את גופמן… "עזוב אותך מתיאוריות" השיב לי… הוא אולי עזב את התיאוריות, אבל משאיר את תלמידיו ממשיכים להיבחן עליהן מידי סמסטר…

ברוכים הבאים לתופעת "בגידת האינטלקטואלים ואוסיף בגידת האינטלקטואלים לשעבר. למה לשעבר? כי אינטלקטואליזם אמיתי משמעו 'סיעור מוחות' מתמיד, ויכוח נוקב וחקר חסר פשרות של האמת. במקומות שבהם כולם מדברים בקול אחד – ומי שמעז לחרוג מהשורה מושתק או מוקצה – אף אחד כבר לא באמת חושב; כולם פשוט מדקלמים. במקום להוות מגדלור של ספקנות וביקורת עצמית, הפך הממסד הרעיוני הזה לתיבת תהודה סגורה, שבה הציות האידאולוגי החליף את המקוריות המחשבתית. כשהקונפורמיזם החברתי מנצח את הסקרנות המדעית, האינטלקטואל מפסיק להיות חוקר – והופך ל'שומר הסף' של אליטה זקנה שאיבדה קשר עם המציאות."

אחת הטענות הנוקבות ביותר שמשמיע ד"ר גדי טאוב על תנועת המחאה היא הטענה על "בגידת האינטלקטואלים". לטענתו, בניגוד לבורות הקולקטיבית של ההמון שהאמין לססמאות ונהה אחריהן, ידעו האינטלקטואלים היטב ש'הרפורמה המשפטית' אינה באמת מהווה סכנה לדמוקרטיה הישראלית (למרות שיוזמיה פעלו בטיפשות, והרפורמה לא באמת טיפלה בבעיות האמתיות של המערכת המשפטית). אבל, הם נתנו למחאה תו הכשר, בשל אינטרסים מעמדיים ושיקולי עוצמה.

[למאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: 'למה האינטלקטואלים הישראלים הפכו לטמבלים של המזרח התיכון?', לחצו כאן] [למאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: 'אידיוטים שימושיים' והנזק שהם גורמים, לחצו כאן]

כך זה התחיל…

המושג "בגידת האינטלקטואלים" נטבע ב- 1927 על ידי הפילוסוף הצרפתי ז'יליֶן בֶּנדָה (1956-1867), ביצירתו המכוננת הנושאת שם זה: "La Trahison des Clercs" (הספר ראה אור בתרגום עברי, לאחרונה בשנת 2020. ראו תמונת כריכה למטה). מאז, הוא משמש שם נרדף לאלה שנטשו את יושרתם האינטלקטואלית ואת עקרונות המוסר, לטובת אינטרסים מעמדיים ושיקולי עוצמה.

לכאורה, נתפסים האינטלקטואלים באופן מסורתי כמצפון החברה. הם שאמורים לדבוק באמת, בצדק וביופי, לפעול בשם העקרונות האוניברסליים, להעמיד לנגד עיניהם את טובת האנושות האחת, וללכת בעקבות סוקרטס, ישעיהו הנביא ושפינוזה, שלא התפשרו עם השלטון ועם ההמון (בֶּנדָה, 2020).

בֶּנדָה מאשים את מרביתם, על שהעדיפו לשרת חזיונות פוליטיים ארעיים מימין ומשמאל, בתקופה הסוערת של תחילת המאה ה-20, שסימנה את עלייתם של משטרים טוטליטריים, ושל להט לאומני, בצד שחיקת הערכים המסורתיים, הקשורים לגזע, אומה או מעמד. הם נטשו את היכולות הביקורתיות שלהם לטובת דוגמה, מפלגתיות, כבוד ועוצמה. הם נמשכו לתנועות כמו קומוניזם, פשיזם ונאציזם, מתוך אמונה שהם כלי לשינוי חברתי ולקדמה. רבים תרמו את קולם לתעמולה, להצדקת זוועות, ולבגידה באידיאלים שהם התיימרו להגן עליהם. הדחף לפעול למען האינטרס הפרטיקולרי בזירה הפנימית והבינלאומית, הנכונותִ לפאר את המצוי כאילו הוא הרצוי, הם שמבטאים את בגידת האינטלקטואלים בעיני בנדה. במקום למלא את התפקיד כפוי הטובה של מורי דרך רוחניים-ערכיים, האינטלקטואלים השתעבדו לאלילים החדשים הללו, הטבועים ביסוד החברה המודרנית (בֶּנדָה, 2020).

לאחר שנחרטה בזיכרונו של בֶּנדָה המחאה המופתית של אמיל זולה – במאמרו: "אני מאשים…!" (ראו בכרחכת הספר למטה), נגד העוול שנעשה לדרייפוס, הוא תיעד את ההידרדרות של מרבית בני דורו במלחמת העולם הראשונה ולאחריה, כשהפכו למשרתים מרצון של הקונצנזוס.

עברו שנים, והמושג עדיין רלוונטי יותר מאי פעם

בהקדמה לגרסה העברית נכתב בצדק, כי "הוויכוח שעורר בנדה בשעתו לא תם ולא נשלם. ספרו היה הראשון שדן בשפה חדה וביקורתית במעורבותם הפוליטית של האינטלקטואלים ובתפקידם בחברה דמוקרטית, והוא משמש קוד אֵתי שאינטלקטואלים מעטים עמדו בו". 

בימינו – בעולם המתמודד עם משברים ובעיות מוסריות לא פחות קשות משנות ה- 20 של המאה הקודמת – המושג 'של 'בגידת האינטלקטואלים' שומר על הרלוונטיות שלו. בעידן הנשלט על ידי עומס מידע, פוליטיקה מפלגתית ושבטיות, תפקידו של האינטלקטואל הוא אולי מכריע מתמיד. על כן, בגידתו, צורמת מתמיד.

'בגידת האינטלקטואלים' בדמוקרטיות המערביות לובשת לעתים קרובות צורות עדינות יותר לכאורה, אך השלכותיה יכולות להיות עמוקות באותה מידה, ואולי אף יותר.

אינטלקטואלים עכשוויים מתמודדים עם אינספור אתגרים הבוחנים את היושרה והאומץ המוסרי שלהם. עליית הפופוליזם, הפצת ה'פייק' ושחיקת הנורמות הדמוקרטיות יצרו קרקע פורייה לבגידה אינטלקטואלית. בעידן שבו האמת היא לעתים קרובות סובייקטיבית, והעובדות 'מעוצבות מחדש' למטרות רווח פוליטי, אינטלקטואלים חייבים לנווט במים בוגדניים, לעמוד בפיתויים של התאמה אידיאולוגית ולעמוד איתן בהגנה על האמת והצדק. הם נכשלים בכך היום, כמו שנכשלו אז.

יתרה מכך, העידן הדיגיטלי שינה את נוף השיח האינטלקטואלי, והגביר הן את טווח ההגעה של הרעיונות והן את 'תאי ההד' של האידיאולוגיה. פלטפורמות של מדיה חברתית – המאפשרות הזדמנויות חסרות תקדים למעורבות ולדיאלוג – מטפחות קיטוב ושבטיות. הן מעודדות סנסציוניות על פני מהות, ורגש על פני התבונה.

באקלים כזה, בגידת האינטלקטואלים מקבלת ממדים חדשים, המתבטאת לא רק בפעולות גלויות של קנוניה עם כוח, אלא גם בפשרות העדינות של המצפון ובשתיקות מכוונות. כך נמשכת בגידת האינטלקטואלים באינספור צורות: בין אם זה האקדמאי שמצנזר את עצמו מחשש לתגובת נגד, העיתונאי שמתעדף קליקים על פני דיוק, או המומחה ש'מוכר' חצאי אמיתות למען רווח כזה או אחר…

למה דווקא האינטלקטואלים 'נופלים בפח'? כי הם חשופים יותר מאחרים למניפולציות

היה זה הגורו הגדול של תורת התעמולה במדינות הדמוקרטיות, הצרפתי, ‏ז'ק אלול (1912 – 1994) שלימד אותנו כבר מזמן, כי בניגוד לדעה המקובלת, האנשים המשכילים ביותר הם גם הרגישים ביותר למניפולציות. על כן, אינטלקטואלים הם אפוא היעד הראשון לתעמולה, והם הראשונים ליפול בפח… (אקריש, 2023).

כיוון שהמאמר ארוך גם כך, אתן שתי דוגמאות בלבד לתופעה, ובמאמרים הבאים, ארחיב לגבי רוב המגזרים שבהם היא קיימת.

הדוגמה האחת היא בגידת האינטלקטואלים ופרדיגמת אוסלו

זו אחת הביקורות הנוקבות והעמוקות ביותר על המבנה המנטלי של שלוחי האליטה: אינטלקטואלים לכאורה, אנשי אקדמיה ומובילי דעה בשמאל הישראלי ב"בגידת האינטלקטואלים". מאז תחילת שנות ה- 90 של המאה ה- 20 ועד ל- 7/10, הלכה ישראל וקיפלה את גבולותיה, לכאורה, "למען השלום". לרא היה צריך להגיע ל- 7/10 כדי להבין, שמשהו לא עובד בקונספציה הזו. אבל השלום המשיך לשלוט בכיפה: ישראל מלאה בדם, קרבנותיו כונו "קרבנות השלום", והחיילים ולא רק הם שרו את שיר לשלום, ואחר כך מתפלאים שהמילה הזו הפכה למילה גסה בציבוריות הישראלית.

וצריך לומר: פעם היה שמאל אחר שידע להבדיל בין טוב לרע. זכורה, למשל, אמירתו של יוסי שריד על יאסר ערפאת "אני איתו גמרתי!", וכשהתפטר מראשות מרץ אחרי כישלונה בבחירות היכה על חטא: "אני לא חושב שהתנערתי מערפאת באופן מספיק נחרץ ובמועד הנכון. בדיעבד זו הייתה טעות שפגעה באופן קשה במרצ" (ראו המאמר למטה).

תפקידו הבסיסי של האינטלקטואל – כאיש מדע, תבונה ורציונליות – הוא לבחון את המציאות בעיניים פקוחות, לבדוק את נכונות התיאוריות שלו מול מבחן העובדות בשטח, ולשנות את הפרדיגמה כאשר המציאות מפריכה אותה (בדומה לשיטה המדעית). המבקרים טוענים כי האינטלקטואלים בשמאל עשו בדיוק את ההפך: הם הפכו את הפרדיגמה הפוליטית-מדינית שלהם לדוגמה דתית מוחלטת, סירבו להכיר בכישלונותיה, ובכך בגדו בשליחותם האינטלקטואלית.

[לאוסף המאמרים על מדינה פלסטינית ו'מדינת כל אזרחיה', לחצו כאן]

הדוגמה השנייה והאחרונה להיום היא בגידת האינטלקטואלים בסוגיית 'סוף הדמוקרטיה'

אחרי שהמחאה נחלצה להצלת הדמוקרטיה בקמפיין הכל כל מוצלח של 2023 למניעת "המהפכה המשטרית", פרסם נבו שפיגל ב'הארץ' את האמת, במאמר שכותרתו הייתה: "קצת פחות דמוקרטיה" (ראו למטה). "רוח בלהות מרחפת מעל העולם המערבי, ושמה פופוליזם" – כתב שפיגל – "בדרך למאבק על החירות קרתה תקלה… (ו)אחרי שניסינו הכל, הפתרון עשוי לבוא מכיוון אחר: קצת פחות דמוקרטיה".

הנה יצא המרצע מן השק, ואפשר לקרוא ולהתגלגל מצחוק אם זה לא היה כל כך עצוב ומכעיס.

במשך עשרות שנים, אחד הקמפיינים המרכזיים של מחנה השמאל היה אזהרות חוזרות ונשנות על "סוף הדמוקרטיה"

מסרים אלו שימשו כנשק פוליטי מול מהלכים של ממשלות ימין, תוך הצגת כל שינוי חוקתי, פוליטי או תרבותי כהתדרדרות מסוכנת לשלטון אוטוריטרי. בעידן הווק, קמפיין זה התרחב משמעותית, תוך הפיכתו לכלי רטורי דומיננטי יותר מאי פעם. השיח סביב "קץ הדמוקרטיה" שודרג כך, שהוא כולל, לא רק מהלכים פוליטיים, אלא גם ביטויים חברתיים, תקשורתיים ותרבותיים, כאשר כל התנגדות לנרטיבים שמאלניים – ולאחר מכן פרוגרסיביים – נתפסת כאיום על הדמוקרטיה עצמה.

אבל ההשפעה ההרסנית ביותר של הסיסמה הזו היה ב- 2023, כשהמדינה הוטלה לכאוס מכוון, למרות שה"אינטלקטואלים" לכאורה ידעו היטב, שלא סוף הדמוקרטיה ולא גרביים. שכל שביקש הימין הוא להחזיר את המצב לקדמותו, לפני המהפכה החוקתית של אהרון ברק, ואחרי שהבין שנפל בפח, גם היה שמח להתפשר בדיוני בית הנשיא, אבל אהרן ברק לא אפשר, והנשיא נכנע.

בהמשך אקדיש מאמרים לכל תחום בנפרד ובכל אחד אטען כי האינטלקטואלים לשעבר שלנו בגדו בעצמם ובמדינתם למען השגת מטרות שהדרך היחידה להגדיר אותן היא התאבדות קולקטיבית.

[למאמרו של פנחס יחזקאלי: קמפיין סוף הדמוקרטיה סובל משימוש יתר, ואיבד את כוחו, לחצו כאן]

ואסכם בדבריו של ההיסטוריון, פרופ' ניל פרגוסון, על בגידת האינטלקטואלים

ההיסטוריון פרופ' ניל פרגוסון מאוניברסיטת הארווארד הוגדר כאחד האינטלקטואלים המשפיעים של זמננו. בהרצאה באוניברסיטת אוסטין אמר כך:

אנו זוכרים את בגידת האינטלקטואלים של שנות ה- 20 של המאה הקודמת, כשרבים מהם תמכו בפשיזם. האינטלקטואלים של זמננו נוטים שמאלה. בפועל יש מעט מאוד הבדל, אם בכלל, וגם הם, כמו קודמיהם, מבצעים מעשה בגידה:

"הנזק נעשה, ברגע שפרופסור לוקח על עצמו את תפקיד הפעיל הפוליטי. אז, נחצה הגבול שבין מדע לפוליטיקה!"

נספח: שאלתי את הבינה המלאכותית לדעתה על הסוגיה. התוצאה לפניכם:

'בגידת האינטלקטואלים' משמשת תזכורת מפוכחת לאחריות המוסרית הגלומה במרדף אחר ידע ואמת. בעודנו מנווטים במורכבות העולם המודרני, כדאי לקשיב ללקחי ההיסטוריה ולאשר מחדש את מחויבותנו ליושר אינטלקטואלי, לאומץ מוסרי ולחתירה בלתי פוסקת אחר צדק. שכן מול עריצות ואי צדק, רק באמצעות מסירות בלתי מעורערת של אינטלקטואלים עקרוניים, שלהבת ההארה עלולה להמשיך להבעיר.

אחד האתגרים המרכזיים העומדים בפני אינטלקטואלים בדמוקרטיות פרוגרסיביות הוא הפיתוי לתעדף קונפורמיות אידיאולוגית על פני חקירה ביקורתית. בסביבות שבהן אמונות או פרספקטיבות מסוימות דומיננטיות בחוגים אקדמיים, תקשורתיים או תרבותיים, יכול להיות לחץ לדבוק בנרטיבים הרווחים, מחניק התנגדות ומגוון מחשבות. תופעה זו, המכונה לעתים 'חשיבה קבוצתית' או 'חשיבת יחד', עלולה להוביל לצמצום השיח האינטלקטואלי ולחוסר רצון לערער על אורתודוקסיות, גם כאשר הן עשויות להיות פגומות או לא שלמות.

יתרה מכך, החתירה לצדק חברתי ואידיאלים פרוגרסיביים יכולים לפעמים להיות שותפים לאג'נדות מפלגתיות, מה שמוביל אינטלקטואלים לתעדף כדאיות פוליטית על פני יושרה אינטלקטואלית. זה יכול לגרום לאינסטרומנטליזציה של למדנות או אקטיביזם למען רווח אידיאולוגי, כאשר החתירה לאמת הופכת להיות כפופה לקידום מטרות פוליטיות מסוימות. במקרים כאלה, אינטלקטואלים עלולים למצוא את עצמם שותפים להנצחת אי-צדק או אי-שוויון, למרות מחויבותם המוצהרת לשינוי חברתי.

בנוסף, עלייתה של ‘פוליטיקת הזהויות’ ותנועות מבוססות זהות בהקשרים פרוגרסיביים הכניסה מורכבות חדשה לשיח האינטלקטואלי. בעוד שהתנועות הללו הובילו להדגשה והתייחסות לסוגיות של דיכוי מערכתי ודחיקה לשוליים, הן הולידו גם נטיות למהותנות, שבטיות ושיטור גבולות אידיאולוגיים. אינטלקטואלים החורגים מהאורתודוקסיה הרווחת או מפקפקים בנושאים הקשורים לזהות, גזע, מגדר או מיניות עלולים להתמודד עם נידוי או האשמות בבגידה, מעכבות של דיאלוג פתוח וכנה.

יתר על כן, המסחור והתאגיד הגוברים של האקדמיה והתקשורת בדמוקרטיות מתקדמות, מציבים אתגרים משמעותיים ליושרה האינטלקטואלית. ככל שהמוסדות נעשים תלויים יותר במימון חיצוני או בכוחות שוק, יכולים להיות לחצים לתעדף רווחיות או פופולריות על פני חופש אקדמי או עצמאות עיתונאית. זה יכול לגרום לתעדוף של סנסציוניות, או קונפורמיות אידיאולוגית על חשבון חקירה קפדנית.

לאור אתגרים אלו, חובה על אינטלקטואלים בדמוקרטיות מתקדמות לשמור על ערנות בשמירה על עקרונות היושר האינטלקטואלי, החקירה הביקורתית והאומץ המוסרי. זה דורש נכונות להשתתף בשיחות לא נוחות, לערער על האורתודוקסיות הרווחות, ולחקור את ההטיות וההנחות של האדם. זה גם מחייב מחויבות לטפח קהילות אינטלקטואליות מגוונות ומכילות שבהן קולות מתנגדים מתקבלים בברכה, לא מושתקים, וששם החתירה לאמת עדיפה על טוהר אידיאולוגי או נאמנות מפלגתית.

בסופו של דבר – מדגישה הבינה המלאכותית – בגידתם של אינטלקטואלים בדמוקרטיות פרוגרסיביות משמשת תזכורת לכך שהחתירה לצדק ולקדמה היא מאבק מתמשך הדורש ערנות והתבוננות מתמדת. על ידי הכרה במורכבות ובאתגרים הגלומים בתפקידיהם, אינטלקטואלים יכולים לפעול להחזרת סמכותם המוסרית ולמילוי אחריותם כמנהלי אמת וצדק בעולם המשתנה ללא הרף.

עם זאת, בתוך האתגרים והמורכבות של זמננו, נותרה תקווה לגאולה. ההיסטוריה גדושה בדוגמאות של אינטלקטואלים שהתמודדו מול לחצים של גילם, מדברים אמת לכוח ומקיימים את האידיאלים הגבוהים ביותר של ייעודם. מכותבים מתנגדים במשטרים אוטוריטריים ועד לחושפי שחיתויות בחדרי ישיבות תאגידים, אנשים אלה מזכירים לנו שיושרה אינטלקטואלית אינה שריד מהעבר אלא סגולה נצחית שכדאי להגן עליה.

אז לסיכום, הבינה המלאכותית קצת אופטימית... אני הרבה פחות!

[לאוסף המאמרים על בגידת האינטלקטואלים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על התודעה – והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על בגידת האינטלקטואלים.
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• אוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית'.
• אוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו'.
• אוסף המאמרים על התודעה – והניסיונות להשפיע עליה.
• אוסף המאמרים על מלחמת העולם הראשונה.
• אוסף המאמרים על שקרים.
• הרחבת המושג: 'מורכבות'.
• מאמר: ‘פוליטיקה של זהויות’: אסטרטגיה של פירוק חברתי?'.
• אוסף המאמרים על מדינה פלסטינית ו'מדינת כל אזרחיה'.
• מאמרו של פנחס יחזקאלי: קמפיין סוף הדמוקרטיה סובל משימוש יתר, ואיבד את כוחו.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2024), אוסף המאמרים על בגידת האינטלקטואלים, ייצור ידע, 12/4/24.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• ז'ילין בנדה (2020), בגידת האינטלקטואלים, כרמל.
• פנחס יחזקאלי (2023), בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2019), התודעה – והניסיונות להשפיע עליה – באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/10/19.
• פנחס יחזקאלי (2022), הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/1/22.
• פנחס יחזקאלי (2020), מלחמת העולם הראשונה באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 5/3/20.
• פנחס יחזקאלי (2015), שקרים ושקרנים באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 14/10/15.
• פנחס יחזקאלי (2014), מורכבות, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2017), ‘פוליטיקה של זהויות’: אסטרטגיה של פירוק חברתי?, ייצור ידע, 24/8/17.
• פנחס יחזקאלי (2023), מדינה פלסטינית ו'מדינת כל אזרחיה' באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 24/11/23.
• פנחס יחזקאלי 2025), קמפיין סוף הדמוקרטיה סובל משימוש יתר, ואיבד את כוחו, ייצור ידע, 19/3/25.