[בתמונה: "וְאֶת מֶלֶךְ הָעַי תָּלָה עַל הָעֵץ עַד עֵת הָעָרֶב"... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Distant Shores Media/Sweet Publishing. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

[לקובץ המאמרים על פרשת כי תצא, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על עונש מוות והוצאה להורג, לחצו כאן]

עודכן ב- 21 באוגוסט 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר שלישי מתוך חמישה העוסק בהוצאה להורג בתלייה. המאמרים האחרים: 

• פנחס יחזקאלי: הרג בתלייה – כלי הנקמה האולטימטיבי;
• פנחס יחזקאלי: "זה מלך זה? זה חרא!"… סיפורים מעמוד התלייה;
• אבי הראל: כי קללת אלהים תלוי;
• פנחס יחזקאלי: לינץ' – הוצאה להורג על ידי ההמון.

*  *  *

בפרשת כי תצא בספר דברים מופיע האיסור של הלנת תלוי, כדלקמן: "וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת, וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ. לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ, כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי; וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה" [1].

הפסוקים הללו אומרים כי לאחר הוצאתו להורג של נדון למוות תולים את גופתו על עץ. האיסור כאן בא ללמד כי אסור להלין את נבלת התלוי על העץ ויש לקוברו בו ביום. על מספר היבטים בחוק זה דנו במקום אחר [2], ובדברים הבאים נוסיף עליהם.

[לקובץ המאמרים על פרשת כי תצא, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על עונש מוות והוצאה להורג, לחצו כאן]

[בתמונה: אסור להלין את נבלת התלוי על העץ ויש לקוברו בו ביום... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי GT#4 - OFF for now לאתר flickr]

על יהושע מסופר כי נהג לפי החוק המקראי בעניין זה:

"וְאֶת מֶלֶךְ הָעַי תָּלָה עַל הָעֵץ עַד עֵת הָעָרֶב; וּכְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּרִידוּ אֶת נִבְלָתוֹ מִן הָעֵץ, וַיַּשְׁלִיכוּ אוֹתָהּ אֶל פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר וַיָּקִימוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל עַד הַיּוֹם הַזֶּה"; " וַיַּכֵּם יְהוֹשֻׁעַ אַחֲרֵי כֵן וַיְמִיתֵם, וַיִּתְלֵם, עַל חֲמִשָּׁה עֵצִים; וַיִּהְיוּ תְּלוּיִם עַל הָעֵצִים עַד הָעָרֶב. וַיְהִי לְעֵת בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּרִידוּם מֵעַל הָעֵצִים וַיַּשְׁלִכֻם אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר נֶחְבְּאוּ שָׁם; וַיָּשִׂמוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת עַל פִּי הַמְּעָרָה עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" [3].

המקרה הראשון שהבאנו מספר יהושע, מעיד על תלות ישירה של המספר המקראי של יהושע בספר דברים. ברם, יהושע אמנם מציית לחוק המקראי אולם מבזה את מלך העי בכך שהוא משליך את גופתו סמוך לפתח שער העיר, ומקים עליה גל אבנים גדול, בדומה למסופר על עכן:" וַיָּקִימוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל עַד הַיּוֹם הַזֶּה, וַיָּשָׁב יְהוָה מֵחֲרוֹן אַפּוֹ; עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא עֵמֶק עָכוֹר עַד הַיּוֹם הַזֶּה"[4].

[בתמונה: יהושע צופה בכיבוש העי - תחריט גוסטב דורא - 1866. התמונה היא נחלת הכלל]

תלייה כאקט של ביזוי

במקרה השני שספר יהושע דן בו, אין המדובר במוות בתלייה, שהרי התלויים הומתו, על פי המסופר, קודם תלייתם. התלייה הייתה אקט ברור של ביזוי, ולמען ילמדו ויראו.

לעת ערב צווה יהושע להורידם מהעץ, שוב על פי החוק המקראי הכתוב בספר דברים. בדומה לסיפור על מלך העי, גם כאן יהושע משליך את המתים אל תוך מערה, דרך בזיון, שנחסמת במצבור אבנים גדולות.

בניגוד לחוק המקראי, האוסר על הלנת תלוי, בעמי המזרח הקדום, לא התירו לקבור הרוגי מלכות, כך אנו מוצאים למשל במחזה אנטיגונה [5].

על פי המסופר במחזה, קריאון שהיה המלך החדש של תבאי העניק לאטאוקלס הלוויה בעלת טקס דתי מכובד, היות נלחם למען ארצו ומת מות גיבורים. לעומת זאת, על פוליניקס הטיל איסור על קבירתו, היות שכינה אותו בוגד (ראו תמונה למטה). הטענה נגדו הייתה שהוא נלחם בעיר ובשלטון עם צבא האויב על מנת להשמיד את עיר הולדתו.

לאחר ההלוויה שערך לאטאוקלס, הוציא קריאון את צו המלך, בו נכתב כי אף אדם לא מורשה לקוברו או להתאבל עליו. בנוסף, בצו המלך נכתב כי מי שיעז לקבור את פוליניקס דינו הוא אחד - מוות. בצו נכתב גם כי גופת פוליניקס לא תיקבר והיא תהיה למאכל הכלבים ולעופות הטרף.

[בתמונה משמאל: אטאוקלס ופולינייקס. ציור שמן מעשה ידי ג'ובאני בטיסטה טייפולו (1696–1770)]

כך גם נהגו הגבעונים, שאינם בני ברית, שהמיתו את בני שאול: "וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי יְהוָה, וַיִּפְּלוּ שבעתים (שְׁבַעְתָּם) יָחַד; והם (וְהֵמָּה) הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים תחלת (בִּתְחִלַּת) קְצִיר שְׂעֹרִים.  וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר, עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם; וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם וְאֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה לָיְלָה" [6].

[בתמונה: אנטיגונה וגופתו של פולינייקס, ציור מאת ניקוס ליטראס, 1865. התמונה היא נחלת הכלל]

נחזור לפרשתנו. מה הטעם של החוק האוסר להלין תלוי על עץ?

לפי האמור במקרא הטעם הוא: "כי קללת אלהים תלוי", כלומר לפי פשט הדברים, קללה רובצת על התלוי, והקללה פוגעת בסביבתו. לכן אין להשהות את התלוי על העץ כאשר מחשיך היום. פירוש נוסף אומר כי המילה אלהים בפסוק היא כינוי לנפש, צלם אלהים, בהיבדלה מהגוף, כפי המסופר על רוחו של שמואל בבעלת האוב: "וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ אַל תִּירְאִי, כִּי מָה רָאִית, וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל, אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן הָאָרֶץ" [7], ולכן, הביזיון של אדם מת תלוי הוא קללה לצלמו של האל [8].

לפי ההלכה שהתפתחה בזמן חז"ל, דין תלייה חל רק במומתים בסקילה [9], ומחלוקת חכמים אם דין זה חל על הנסקלים, כדוגמת בן סורר ומורה (ראו תמונה למטה), או המדובר רק בעובדי עבודה זרה, או במגדפים את ה', ואין כאן מקום להאריך.

[בתמונה משמאל: סקילה. צילום מסך מתוך: "בריאן כוכב עליון". אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

פסוקים אלה בפרשתנו בדבר איסור הלנת תלוי על עץ, הביאו את חז"ל לקבוע שאין לעכב את קבורתו של אדם שמת. פשט המקרא כאמור, מתייחס כאמור רק להרוגי בית דין, אולם במשנה נאמר כי הכלל שאין לעכב את קבורתו של אדם שייכת בכולם, ולא רק בהרוגי מלכות:" אָמַר רַבִּי מֵאִיר: בִּזְמַן שֶׁאָדָם מִצְטַעֵר, שְׁכִינָה מָה הַלָּשׁוֹן אוֹמֶרֶת (כְּבַיָּכוֹל)? קַלַּנִי מֵרֹאשִׁי, קַלַּנִי מִזְּרוֹעִי. אִם כֵּן הַמָּקוֹם מִצְטַעֵר עַל דָּמָם שֶׁל רְשָׁעִים שֶׁנִּשְׁפַּךְ, קַל וָחֹמֶר עַל דָּמָם שֶׁל צַדִּיקִים. וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל הַמֵּלִין אֶת מֵתוֹ, עוֹבֵר בְּלֹא תעשה" [10].

דברי חז"ל אלו נתקלו בבעיה מאתגרת במאה ה- 18. בשנת 1772, פרידריך השני דוכס מקלנבורג -שוורין [11] (ראו תמונה משמאל) הוציא צו, לפיו אסור לקבור אף אדם עד שיעברו שלושה ימים מיום מותו, זאת מחשש שהמת רק נראה כמת, אולם הוא עדיין חי. בצר לה פנתה הקהילה היהודית למשה מנדלסון [12] ובקשה את עצתו ועזרתו מול הדוכס.

[בתמונה משמאל: פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה בתקרה של כנסיית אוגוסטה ויקטוריה. התמונה צולמה, הועלתה לויקיפדיה ואושרה לשימוש, על ידי תמר הירדני]

מנדלסון כתב לדוכס והסביר לו שאמנם דין התורה לא מחייב קבורה מיידית, אבל ההלכה מחייבת אותה מדרבנן (דברי חכמים). לכן הוא הציע פשרה, שהקהילה היהודית תמשיך במנהג של קבורה מיידית אבל רק אחרי שרופא מוסמך יוודא שהנפטר אכן מת. הפשרה נתקבלה על ידי הממשלה, וכך נשמרה המסורת בדבר קבורה כמעט מיידית של נפטרי הקהילה.

[להרחבה בנושא הוצאה להורג בסקילה, לחצו כאן]

[בתמונה: בן סורר ומורה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Sammy-Williams לאתר Pixabay]

אחרית דבר

בפרשת כי תצא, מופיע החוק שאוסר את הלנתו של תלוי על עץ. על פי פשט הפסוקים, מי שהוצא להורג על ידי בית דין, יש לתלות את גופתו על עץ, ולהורידה עת ערב. הורדה זו פורשה בדרכים רבות:

• כך למשל, היו שהסבירו את האיסור האמור היות וקללה רובצת על התלוי, וקללה זו פוגעת בסביבתו. לכן המקרא מצווה שאין להשהות את התלוי על העץ עד שירד היום.
• פרשנות אפשרית נוספת הינה שהתלוי הוא ביזוי לה', משום שגופה התלויה בחוץ הינה צלמו של ה'.

[התמונה משמאל היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי PanJoyCZ לאתר Pixabay]

כך או אחרת, מתוך חוק זה נמצאנו למדים כי אסור להשהות את קבורתו של אדם, כל אדם, ולא רק נסקלים על ידי בית דין. בנוסף, קבורת המת היא מצוות עשה מהתורה, בהתאם לנאמר בפרשתנו. מת שנמצא ללא אחראים לקבורתו, המכונה מת מצווה ההלכה מחייבת על כל אחד שנתקל בו לדאוג לקבורתו [13].

לעיתים יש הדוחים את הקבורה ביום או יותר, על מנת לאפשר השתתפותם של אנשים חשובים ונציגי ציבור בהלוויה, או לאפשר את השתתפותם של קרובים שצריכים להגיע ממרחקים. בירושלים התקבל המנהג לקבור כל מת ביום מותו, אף בשעות מאוחרות בלילה, ולא לדחות את קבורת הנפטרים מעבר ליום מותם.

[לקובץ המאמרים על פרשת כי תצא, לחצו כאן]

מקורות והערות

[1] דברים, פרק כ"א, פסוקים: כ"ב – כ"ג.

[2] אבי הראל, כי קללת אלוהים תלוי, ייצור ידע, ספטמבר 2019.

[3] יהושע, פרק ח, פסוק כ"ט, ופרק י', פסוקים: כ"ו – כ"ז, בהתאמה.

[4] שם, פרק ז', פסוק כ"ו.

[5] אנטיגונה (Αντιγόνη), הינה דמות מהמיתולוגיה היוונית ומחזה מאת סופוקלס. היא בתו וגם אחותו למחצה של אדיפוס, מלך תבאי ושל אשתו-אמו יוקסטה . הגרסה הידועה ביותר של סיפור אנטיגונה מצויה בטרגדיה בעלת אותו שם מאת סופוקלס, אשר הוצגה ככל הנראה לראשונה ב-442 לפנה"ס.

[6] שמואל ב', פרק כ"א, פסוקים: ט' – י'.

[7] שמואל א', פרק כ"ח, פסוק י"ג.

[8] עולם התנ"ך, דברים, דודזון – עתי, ת"א, 1999, עמוד 165. להרחבה אודות איסור הדרישה אל אוב וידעוני ראה – אבי הראל, איסור הפנייה לאובות וידעונים, ייצור ידע, אפריל, 2022.

[9] כל הנסקלין נתלים, ראה - משנה, סנהדרין, פרק ו', משנה ד'.

[10] סנהדרין, פרק ו', משנה ה'.

[11] פרידריך השני, דוכס מקלנבורג-שוורין (צפון גרמניה של היום), היה דוכס מקלנבורג-שוורין בין השנים 1756–1785. 1717 – 1785.

[12] משה מנדלסון היה פילוסוף יהודי-גרמני, מאבות תנועת ההשכלה היהודית. מנדלסון הוא הדמות המייצגת ביותר את ראשיתו של העידן המודרני בתולדות יהודי אירופה. 1729 – 1786.

[13] מ. סמט, הלנת המת, אסופות, ג', ירושלים, תשמ"ט, עמודים: 413-465.

• פנחס יחזקאלי (2019), הוצאה להורג בסקילה – אין אכזרית ממנה…, ייצור ידע, 10/5/19.