יגאל חדד: ביטחון אישי ואמון במשטרה בחברה הערבית

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי ToNic-Pics לאתר Pixabay]

[לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על משילות באתר, לחצו כאן]

ניצב משנה יגאל חדד הוא קצין משטרה. פיקד בעבר על תחנות - רמלה, קרית שמונה ועפולה; הקים את מרחב כנרת ושימש כמפקדו הראשון. הוא בעל תואר ראשון בחוג למדעי בעלי חיים, בפקולטה לחקלאות שבאוניברסיטה העברית; ובעל תואר שני במינהל ומדיניות ציבורית מאוניברסיטת בן גוריון. חומרים אלה הם חלק מעבודת הגמר שלו במכללה לביטחון לאומי, צה"ל.

*  *  *

אמון הציבור במשטרה ותחושת הביטחון האישי הם מושגים שלובים זה בזה ומהווים נדבך מרכזי ביכולת התפקוד של המשטרה במדינה דמוקרטית. אמון הציבור במשטרה הוא הבסיס ללגיטימציה (לגיטימיות) שהיא מקבלת כדי לפעול (אבי ברוכמן, 2012). הלגיטימציה חשובה במיוחד למשטרה מאחר וחלק  מפעולתה מתבצעת כאקט של אכיפה וחיכוך עם אזרחים, שהם חלק מהציבור. משטרה שאינה זוכה לאמון הציבור, תתקשה לפעול למימוש ייעודה.

האמון הוא תפיסה של הפרט כי ניתן לסמוך על המוסד, כי המוסד שומר על החוקים להם הוא כפוף, עובד היטב ומשרת את אינטרס הכלל. כלומר, אמון הציבור הציבור חורג מעבר לשאלה האם לפרט עמדה חיובית או שלילית כלפי המוסד. אמון מתייחס לאוסף של אמונות וציפיות מהמוסד. (ההגדרה עפ"י Devos 2002).

[להרחבה על אמון, לחצו כאן] [להרחבת סוגיית אמון הציבור במשטרה, לחצו כאן] [להרחבת סוגיית הלגיטימציה/הלגיטימיות של המשטרה, לחצו כאן]

אמון הציבור במשטרה מתבטא בתחושת הביטחון האישי של הפרט. האמון שהמשטרה פועלת למען האינטרס הציבורי, בהתאם לחוק, באפקטיביות וחשופה לביקורת ציבורית, הוא הבסיס לאדם ולקהילה לחיזוק תחושת הביטחון האישי שהרי זה מופקד בידי ארגון שניתן לסמוך עליו.

כפי שצוין קודם, יחסי המשטרה והציבור הערבי בישראל דומים למודלים מוכרים של משטרה מול מיעוט אתני בחברה מקוטבת (Deeply divided society).

[בתמונה משמאל: ספרם של אורי גופר וגיא בן פורת (עורכים): "שיטור בחברה משוסעת", שראה אור בהוצאת פרדס ביחד עם 'יוזמות קרן אברהם', בשנת 2013. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

בחברות כאלה, למשטרה יש אתגר משמעותי לזכות בלגיטימציה בקרב קהילת המיעוט ומכאן מושפע היחס של המיעוט כלפי המשטרה. מחקרים הראו שהמחלוקת הפוליטית שבין הערבים ליהודים בישראל, גרמו לירידה באמון הציבור הערבי במשטרה ופגעו בשיתוף הפעולה איתה.

ההנחה הבסיסית היא שהמקור העיקרי למתחים שבין הציבור הערבי למשטרה מתבסס על משתנים פוליטיים ולכן נדרשות פעולות חברתיות-פוליטיות מצד הממשלה כדי לשפר את היחסים. למשל, השקעה בפיתוח תשתיות וחיזוק הרשות המקומית במגזר הערבי.

בנוסף להסבר הפוליטי, ניתן להסביר את המתחים בין המשטרה לחברה הערבית,  הגורמים לחוסר אמון ולחוסר הלגיטימציה, גם במרכיב תרבותי.  לכן, נדרשת המשטרה לבצע שינויים תרבותיים כדי לזכות בלגיטימציה מן הציבור.

דוגמאות לצעדים כאלה יכולות להיות גיוס ערבים לשירות במשטרה, הרחבת הפריסה המשטרתית ביישובים הערביים ומעורבות של פעילות המשטרה עם ההנהגה המסורתית המקומית (Hasisi, 2008; ראו את ממונתו של פרופ' באדי חסייסי משמאל).

[תמונתו של פרופ' באדי חסייסי משמאל באדיבות האוניברסיטה העברית. אנו מאמינים שאנו עושים בה שימוש הוגן]

בשנת 2018 פרסמה עמותת "יוזמות קרן אברהם" דו"ח מקיף אודות מדד הביטחון האישי בחברה הערבית בישראל. הדו"ח התייחס לחמישה תחומים הנוגעים לביטחון האישי ולאמון הציבור במשטרה ולהלן מקצת מן הממצאים:

  • היקף האלימות בחברה הערבית – 54% מהציבור הערבי חש כי ביישובו קיימת בעיה של אלימות, לעומת 14% בקרב היהודים.
  • התחומים שבהם מורגשת האלימות – 49% מהערבים מעידים כי קיימת ביישובם בעיה של ירי ושימוש בנשק לעומת 7% ביישובים היהודיים.

33% מהערבים מעידים כי קיימת ביישובם בעיה של אלימות במשפחה, לעומת 14% ביישובים היהודיים. בנוסף לכך, בולט תחום של עבירות אלימות כתוצאה מעבירות כלכליות כמו הלוואות בשוק האפור, ניכיון צ'קים, חלפני כספים וסחיטת דמי חסות (בערבית – ח'אווה).

  • תחושת הביטחון האישי והחשיפה לאלימות – 32% מהערבים חשים שאינם בטוחים ביישובם ו 4% מעידים כי נחשפו באופן אישי לאלימות בשלוש השנים האחרונות. לעומתם, בחברה היהודית, 13% חשים לא בטוחים ביישובם ו- 3% נחשפו באופן אישי לאלימות בשלוש השנים האחרונות.
  • מידת הנכונות לשתף פעולה כדי להיאבק באלימות – 70% מהנשאלים הערבים ציינו כי יהיו מוכנים להשתתף במאבק באלימות ביישובם, לעומת 39% בקרב הנשאלים היהודים.
  • העמדות כלפי המשטרה – 59% מהנשאלים הערבים הצביעו על רמת אמון נמוכה במשטרה לעומת 54% מקרב הנשאלים היהודים. עם זאת, 63% מהציבור הערבי מאמין שנוכחות מוגברת של המשטרה תביא להפחתת האלימות ו 77% תומכים בהקמת תחנת משטרה ביישובם. אחד המדדים המעניינים ביותר הנו כי 48% היו מוכנים שהם או בן משפחתם ישרת במשטרה.

עורכי הדו"ח טוענים כי מעמדו של הציבור הערבי מכתיב במידה רבה את עמדותיו כלפי המשטרה כזרוע מבצעת של מערכת אכיפת החוק במדינה ואת מידת הלגיטימציה שהוא מייחס לה. מכאן שהציבור הערבי חש מקופח ומופלה לרעה וכי מעמדו נמוך ביחס לציבור היהודי ולכן הוא מבטא חוסר אמון כלפי המוסד הממלכתי שנמצא בחזית. אלא, שמן הנתונים, עולה כי הפער בין האוכלוסייה הערבית ליהודית ביחס לאמון הציבור במשטרה אינו גדול (59% לעומת 54%) ובקרב הערבים התמיכה של 77% בהקמת תחנת משטרה ביישוב והמוכנות להשתלב בשירות במשטרה מעידים כי המשטרה נתפסת כגורם שיכול להביא לשינוי המבוקש, קרי להפחתת האלימות ולחיזוק תחושת הביטחון. מכאן יכולה המשטרה (וכלל מערכת האכיפה) לשאוב את הלגיטימציה לפעולה כנגד העוברים על החוק.

בשנים 2015 ו- 2016 ערכה המשטרה שני סקרים מקיפים הנוגעים לציבור הערבי בישראל ועמדותיו כלפי עבודת המשטרה. בסקר הראשון, שהתבסס על 6,932 מרואיינים ערבים ישראלים, עלה כי הבעיה שנמצאת בעדיפות ראשונה לטיפול היא אירועי הירי במגזר הערבי. כשני שלישים מהמרואיינים שנשאלו אודות יעילות הטיפול של המשטרה בעבירות האלימות והירי, ציינו כי היא "בינונית", "מועטה" או "כלל לא". עוד עלה מן הסקר כי 44% מהנפגעים מעבירות אלימות מקרב החברה הערבית בישראל כלל לא דיווחו על כך למשטרה. הסיבות לאי הדיווח: "לא רציתי להטריח את המשטרה" (23%), "במקרים כאלה המשטרה אינה יכולה לעזור/לטפל" (22%), "במקרים כאלה המשטרה אינה רוצה לעזור/לטפל" (9%). בסקר השני, נמצאו ממצאים דומים שהעידו על חוסר אמון ביכולת ובנכונות של המשטרה להתמודד עם הפשיעה האלימה ואירועי הירי במגזר הערבי (מבקר המדינה, 2018). לכך ניתנה התייחסות בדו"ח מבקר המדינה שבחן את התמודדות המשטרה עם הנשק הבלתי חוקי ואירועי הירי במגזר הערבי:

משרד מבקר המדינה מציין כי הגם שסוגיית אמון הציבור במשטרה, אינה נמדדת רק בהתמודדות עם בעיית הירי בחברה הערבית, נראה שהעלייה המתמשכת באירועי הירי בחברה זו בשנים האחרונות מחמירה את חוסר האמון שלה במשטרה. לחוסר האמון יש השפעות ישירות על יכולת המשטרה להתמודד עם הבעיה, שכן תוצאתו הראשונה היא תת-דיווח על אירועי פשיעה הנוגעים לשימוש באמל"ח. מציאות זו היא קרקע פורייה להתפשטות התופעה (מבקר המדינה, 2018).

בשנת 2017, ערכה המשטרה סקר נוסף לבחינת אמון הציבור במשטרה (משטרת ישראל, 2018), שבדק באופן מעמיק יותר את הפערים שבין החברה הערבית לחברה היהודית ביחסם למשטרה. הממצאים הצביעו על פערים גדולים בשביעות הרצון בין שתי הקבוצות ביחס להיקף הנוכחות המשטרתית ואיכות תפקודה של המשטרה בסביבת המגורים:

תרשים 1: עמדות הציבור ביחס להיקף הנוכחות ותפקוד המשטרה באזור מגוריו - השוואה בין מגזר ערבי למגזר יהודי – 2017 (מבוסס על השנתון הסטטיסטי של משטרת ישראל לשנת 2017)

במגזר הערבי, כ- 40% מהנשאלים אינם מרוצים מהיקף הנוכחות המשטרתית בסביבת מגוריו לעומת 24% שאינם מרוצים מקרב היהודים[1]. תמונה דומה רואים ביחס לאיכות התפקוד של המשטרה בסביבת המגורים, בעוד שבמגזר הערבי, 36% אינם מרוצים מתפקודה, במגזר היהודי עומד שיעורם על 18%.

תרשים 2: עמדות הציבור ביחס לביטחון האישי ותפקוד המשטרה באזור מגוריו, השוואה בין מגזר ערבי למגזר יהודי – 2017 (מבוסס על השנתון הסטטיסטי של משטרת ישראל לשנת 2017)

הסקר המשטרתי מלמד כי קיים פער גדול בין תחושת הביטחון בקרב הציבור הערבי באזור מגוריו ( 58% חשים בטוחים) לעומת הציבור היהודי (74% חשים בטוחים). ממצאים אלה דומים מאוד לממצאי מדד הביטחון האישי שנערך על ידי "יוזמות קרן אברהם" (שטיין, 2017). ממצאי הסקר המשטרתי מצביעים על נקודת אור מסוימת בכך ש 37% מקרב הנשאלים הערביים מצביעים על מגמת שיפור בתפקוד המשטרה (19% - "השתפר מעט" ו-18% - "השתפר מאוד"). 54% מהנשאלים הערבים אף ציינו כי היו מוכנים שבן משפחתם ישרת במשטרה, אף זאת בדומה לממצאים של דו"ח הביטחון האישי של "יוזמות קרן אברהם", שם עמד נתון זה על 48%.

במחקר, שנערך על ידי אריה רטנר ועמיתיו (A.Ratthner, 2001; ראו את תמונתו של פרופ' אריה רטנר משמאל) בנוגע ליחסם של שלוש קבוצות בישראל לציות לחוק (יהודים מכלל האוכלוסייה, ערבים וחרדים) עלה שכאשר הנורמה המשפטית של המדינה דורשת התנהגות המנוגדת לזו המתבקשת על ידי נורמה חלופית (למשל נורמה דתית). פוחתת המחויבות לחוקי המדינה ובה בעת מצטמצמת הרגשת השייכות למדינה וההזדהות איתה.

Close inspection of the results shows that belief in the supremacy of other laws is strongest among the yeshiva students but it is also stronger in the Arab population than in the general Jewish population.  (Yagil, Ppedazur & Ratthner, 2001)

[בתמונה משמאל: פרופ' אריה רטנר. התמונה באדיבות המכללה האקדמית כנרת. אנו מאמינים שאנו עושים בה שימוש הוגן]

מצב זה מוביל לשתי תופעות שבלטו במיוחד אצל הערבים:

  • האחת, המוכנות לקחת את החוק לידיים;
  • והשנייה, העדר מחויבות נורמטיבית לחוק.

מחקר זה מדגים את הפער המובנה בתפיסת עליונותו של החוק ובתפקידן של המשטרה ושל רשויות האכיפה האחרות בין האוכלוסייה הערבית ליהודית.

חוסר אמון הציבור במשטרה מתבטא בחברה הערבית בשני אופנים:

  • האחד – שהמשטרה יכולה ולא רוצה לעשות למען החברה הערבית;
  • והשני – שהמשטרה רוצה אבל לא יכולה כי ידיה כבולות.

נראה כי ברוב המקרים האופן הראשון הוא השכיח ביותר ויש לכך דוגמאות רבות, כמו בנאומו של חבר הכנסת יוסף ג'אברין (ג'בארין, 2018) אולם בראיונות לקראת עבודה זו תוארו מקרים שבהם חוסר האמון בא לידי ביטוי באופן השני:

בשנת 2017 אירע שוד של חנות בנצרת. מול החנות שנשדדה, נמצא אטליז של אדם בשם חניני שהיה עד למעשה ואף הגדיל לעשות, יצא מהאטליז ותפס את השודד עד לבוא המשטרה ומסר עדות מפלילה. חניני התנהג באומץ, גילה אזרחות טובה ושיתף פעולה עם המשטרה לכל אורך הדרך. כדי לחזק את ההתנהגות החיובית הזו, החליטו המפקדים במשטרה לאבטח את חניני באופן מלא כדי שאף אחד לא יוכל לפגוע בו. בכך רצו להעביר את המסר שכדאי לשתף פעולה עם המשטרה ולא לחשוש מעבריינים. אלא, שהמשטרה לא הצליחה לאבטח גם את ביתו של חניני וגם את האטליז ואת כל בני משפחתו בכל שעות היממה. השודדים וקרוביהם ניצלו זאת וניסו לפגוע בחניני באמצעות ירי על ביתו, על רכבו ועל האטליז. גם פעילות אגרסיבית של המשטרה לא הצליחה למנוע את האירועים הללו לחלוטין כך שהנזק כבר נגרם. כיום גם אזרחים טובים נרתעים להגיע לאטליז של חניני והעסק שהיה בעבר הלא רחוק, עסק משגשג שהיה המקור לפרנסת המשפחה, עומד כמעט ללא עבודה. המסר שנתפס אצל רבים מתושבי נצרת בעקבות הסיפור הזה הוא שהפשע יותר חזק מהחוק (סלים גומד, 2018):

מקרים דומים מתרחשים חדשות לבקרים גם באזור המרכז. המשטרה זקוקה לשיתוף פעולה של הקהילה הערבית שיתבטא בדיווח, במסירת עדויות, אבל אין לה אפשרות להגן על מי שמשתף פעולה וזה מזין מחדש את חוסר האמון (עזרא, 2019).

[לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על משילות באתר, לחצו כאן]

הערות ומקורות

[1]   יש להניח כי חוסר שביעות הרצון מתייחס לכך שהתושבים היו רוצים לראות יותר משטרה ולא להיפך, למרות ששאלה זו לא נשאלה באופן מפורש בסקר האמור.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *