זלמן שובל: חשיבותה של ההסברה במלחמת התשה

[בתמונה: הסגר ימי כמלחמת התשה - אונית קו בריטיות בעת ההסגר הבריטי על טולון, המלחמות הנפוליאוניות. התמונה היא נחלת הכלל]

[לאוסף פרקי החוברת: אסטרטגיית ההתשה בעימות מוגבל – בחירה או כורח, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 16 ביוני 2021

סגן אלוף במילואים זלמן שובל (ראו תמונה משמאל) הוא דיפלומט, פוליטיקאי ובנקאי; חבר כנסת לשעבר מטעם רפ"י - הרשימה הממלכתית ואחר-כך הליכוד; בנוסף, שימש כשגריר ישראל בארצות הברית בשנים 1990-1993, ו-1998-2000.

[מקור תמונתו של זלמן שובל: פייסבוק]

המאמר הזה הוא חלק מחוברת תורתית שיצאה במכללה לביטחון לאומי, ב- 2002, והיא מובאת היום, לרגל ההתעוררות בצה"ל בסוגיית הניצחון, מאז נכנס הרמטכ"ל, אביב כוכבי, לתפקידו; ולאור תוצאות מבצע 'שומר החומות'...

העובדה, שהדברים נכתבו בעיצומו של המאבק המזוין עם הפלסטינים בתחילת המילניום, נותן לדברים פרספקטיבה מיוחדת...

*  *  *

במילון אוקספורד המילה התשה 'Attrition', מוגדרת כך: "מלחמה שבה כל אחד מהצדדים מחכה שהצד השני יהיה מותש". ואילו במילון קולינס, נאמר, ש"התשה היא תהליך, שבו אחד הצדדים מכרסם בצד השני על ידי התקפות בלתי פוסקות". אין זה בדיוק אותו הדבר. אלו שתי הגדרות שונות וסותרות. הייתי אומר, שעל פי ההגדרה הראשונה מחכים, ועל פי ההגדרה השניה מתקיפים. אני נוטה לחשוב שהפירוש השני, כלומר 'מתקיפים' הוא נכון יותר. זאת, בתנאי שהמילה 'מתקיפים' איננה מתייחסת רק לפעילות צבאית או אלימה, כמו שקרה באזור התעלה או בלבנון. אלה הן גם התקפות בתחום התקשורת והמצור הכלכלי. למשל, במלחמת העולם הראשונה והשנייה, המצור הכלכלי ההדדי, שהטילו גרמניה ואנגליה, הביא להתשת האוכלוסיות בשתי המדינות הללו, וישנן פעולות נוספות. צריך, כמובן, לזכור, שהפעולה, שאמורה להתיש את הצד השני, עלולה לפעמים להפוך לבומרנג, ולהתיש דווקא את המתיש.

אני נזכר בדברים שאמר הגנרל, והוגה הדעות הסיני, סון טסו, על אומנות המלחמה (ראו תמונת כריכה משמאל). אם אתה יודע גם את האויב וגם את עצמך, אין לך סיבה לחשוש, אף לא מהתוצאות של מאה מערכות. אם את עצמך אתה יודע, אך לא את האויב, על כל ניצחון, שיהיה לך, תשלם בתבוסה. ואם לא תדע לא את האויב ולא את עצמך, מובטחת לך תבוסה בכל מערכה שתצא אליה.

[משמאל: כריכת הספר אמנות במלחמה לסון טסו. הוצאה זו ראתה אור בהוצאת אסטרולוג. אנחנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

הנושא שלנו הוא עימות מוגבל, או עימות בעצימות נמוכה (LIC) - ואני יודע, שעושים את האבחנות האלה בצבא. גם אצל האמריקנים עשו זאת, אם כי, עימות מוגבל יכול להיהפך, ללא קושי רב, לעימות בלתי מוגבל, אבל אם הבנתי נכון את הכותרת, אולי הכוונה היא, שבעימות מוגבל יש יותר מקום לפעילות התשה מהסוג הבלתי אלים.

[להרחבת המושג: 'התשה', לחצו כאן]  [להרחבת המושג 'עימות בעצימות נמוכה' (LIC), לחצו כאן]

ראוי לומר כמה מילים על אסטרטגיית ההתשה שהפלסטינים ניסו להפעיל נגדנו במהלך העימות המזוין איתם בתחילת המילניום (המכונה על ידם, אינתיפאדת אל אקצא). הרי ברור, שאחת המטרות העיקריות של הטרור, ובפרט טרור שמופעל, במתכוון, נגד אוכלוסיה אזרחית, לא במקרה ולא כתאונת עבודה, היא להתיש את האוכלוסייה ולפגוע במורל שלה. לפעמים, מתוספת לכך גם התשה עצמית בתוך האוכלוסייה, בין אם בתקשורת או בדרכים אחרות. ראינו את ההתשה גם בחוץ וגם את ההתשה העצמית בעניין לבנון. לפעמים, זה שילוב, ולאו דווקא במתכוון, בין התשה חיצונית לבין התשה פנימית.

ליאסר ערפאת, לפי הערכתי, היו שתי מטרות עיקריות במישור האסטרטגי, בכל הקשור לאינתיפאדת אל אקצא: להביא ללחץ בינלאומי, בעיקר על ישראל. בין היתר, איום בהידרדרות אזורית; לשבור את המורל של הציבור הישראלי, להביא לירידת חוסנו ולמחלוקות חריפות בין האגפים השונים בפוליטיקה הישראלית. על פי האסטרטגיה הזאת, ישראל תיאלץ או תאולץ לעשות ויתורים מרחיקי לכת, ללא פשרות, לצד הפלסטיני. העובדה, שהאסטרטגיה הזאת נכשלה כישלון חרוץ, נעוצה בסיבות שונות. די להזכיר שלוש:

  • ה- 11 בספטמבר 2001, והתמורות שחלו בעקבות האירוע הזה במישור הבינלאומי, וכתוצאה מכך, המערכה הבינלאומית נגד הטרור העולמי ונגד טרור בכל מקום.
  • חוסר רצונן המובהק של מדינות ערב להיקלע לעימותים אזוריים.
  • ואולי יותר מכל, הכשל המודיעיני הפסיכולוגי של הפלסטינים לגבי הערכת מצבו הנפשי הפנימי של הציבור הישראלי, כולל ההשלכות הפוליטיות שנבעו מכך.

[להרחבת המושג: 'אסטרטגיה', לחצו כאן]

אני חוזר ומדגיש את הדברים, שהבאתי מפי הגנרל הסיני: לא תמיד אני בטוח אם אנחנו בקיאים מספיק במצב הנפשי של האוכלוסייה הפלסטינית, שאותה, בין היתר, אנחנו מבקשים להתיש. אני לא תמיד בטוח אם כל פעולות ההתשה, הננקטות היום נגדנו, מביאות תמיד לתוצאות המקוות. אין לי ספק, שמגוון הפעולות שלנו בתחומים הביטחוניים, המדיניים, ההסברתיים והמשוב הבינלאומי, שיש לפעולות שלנו, אכן תורמים להתשת הצד הפלסטיני, ולא רק להתשת המנהיגות אלא גם להתשת הרחוב.

נחזור לעניין הטרור. ברור שיצחק רבין המנוח לא צדק, לפחות בראיה של היום, כשאמר, שטרור איננו מהווה בעיה אסטרטגית. הטרור בהחלט מהווה בעיה אסטרטגית!

[תמונתו של יצחק רבין היא צילום מסך מחדשות ערוץ 2]

אני רוצה להגיע אל אחד ההיבטים העיקריים כשדנים באסטרטגית ההתשה, ואני מתכוון להסברה. למען האמת, המונח הסברה מטעה במקצת, והוא דינאמי למדי, שכן, המושג טומן בחובו מכלול דברים: אינפורמציה, יחסי ציבור, לוחמה פסיכולוגית, כל אלה שייכים לכותרת הזאת שנקראת הסברה.

[להרחבת המושג: 'דינאמיות', לחצו כאן]

הסברה לא יכולה להתקיים בנפרד מדברים אחרים. הסברה נכונה ואפקטיבית חייבת להיות חלק מאסטרטגיה מדינית וביטחונית כוללת, כאשר ההסברה מהווה מרכיב בהצלחה או באי ההצלחה של המערכה המדינית והצבאית גם יחד, כולל התשת היריב. נוסיף לכך, שאיננו פועלים בחלל ריק. שום מדינה איננה פועלת בחלל ריק, גם לא ארצות הברית.

האמריקאים השקיעו רבות ביצירת דעת קהל אוהדת למערכה נגד הטאליבן ובן- לאדן (ראו תמונה משמאל). אצלנו, יש לכך חשיבות גדולה פי מאה, מפני שבין אם נודה בכך ובין אם לאו, התמיכה של האמריקנים במישור המדיני והפוליטי תקשורתי היא תנאי לכך, שנוכל למצות את ההשלכות שלנו בתחום הצבאי ולקדם את יעדינו המדיניים.

[תמונתו של אוסמה בן לאדן משמאל צולמה והועלתה לויקיפדיה על ידי Hamid Mir. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

אם מדובר באמריקה הרי שבשום מדינה, פרט לארצות הברית, אין זיקה כל כך ישירה ובלתי אמצעית בין היכולת להשפיע על דעת הקהל ובאמצעותה  על המחוקקים, כלומר על הקונגרס.

על חשיבותה של ההסברה אדגים מהתקופה האחרונה. בשבועות הראשונים, שאחרי ההתקפה על מגדלי התאומים, בניגוד לציפיות של רבים מאיתנו, המניות של ישראל בוושינגטון דווקא ירדו. הן לא עלו בקונגרס, בתקשורת או בממשל, ואף לא בדעת הקהל. ניסו לקשר את אסון מגדלי התאומים למה שקורה אצלנו, וליצור הפרדה בין הטרור של בן-לאדן לטרור הפלסטיני. אמרו, שיש הבדל בין טרור פונדמנטליסטי לבין טרור הנובע ממהויות לאומיות. אמרו, שזה שטח אפור. כל זה ארך בערך שבועיים שלושה, ואז החל השינוי. הנשיא ג'ורג' בוש הבן וגם קולין פאוול אמרו שאין טרור טוב. הגברת קונדליסה רייס אף אמרה דברים מפורשים יותר בעניין הזה.

מה הייתה הסיבה לשינוי? ברור, שלא כל הקרדיט מגיע לנו. ערפאת תרם לכך תרומה נכבדת, וכמובן, ההתקדמות המהירה של המערכה באפגניסטן, כשלא כל כך החשיבו במיוחד את הקואליציה עם המדינות הערביות, וכן הלאה. כל אלה תרמו. גם המנטליות הבסיסית של הנשיא בוש ושל חבר מרעיו שיחקה תפקיד חיובי לטובתנו. יחד עם זאת, הייתה כאן גם תרומה רבה של הצלחת מאמצי ההסברה הישראליים, שהחלו להתרכז בחודש אוקטובר. אלה תרמו, ללא ספק, למהפך הזה, גם בתודעה האמריקאית, וגם בגישה המעשית של הממשל לגבי המתרחש אצלנו, בהשוואה למתרחש בטרור העולמי.

אני מבקש לסיים באניית הנשק "קארין A". אני לא רוצה להרבות במילים בנושא. כבר עשו זאת בתקשורת, כולל אני עצמי, וגם אין צורך להגזים. אין זה כישלון הסברתי טוטלי, כפי שהוזכר בתקשורת. הראיון עם רב החובל באמת היה בגדר הצלחה יוצאת מן הכלל במובן ההסברתי. יחד עם זאת, היה כאן אי ניצול מספיק או אי מיצוי מספיק של מצב, שלכאורה, על פני השטח, היה יוצא מן הכלל מבחינתנו. יכולנו, ללא ספק, לנצל זאת טוב יותר מבחינה מדינית ומבחינה הסברתית: היה זה מבצע צבאי מוצלח מאוד, עם הרבה השלכות אחרות. לא אדבר על המעידות הטכניות והארגוניות, שלדעתי כדאי לשאול: למה לא היה, למשל, סרט וידאו מהפעולה עצמה? אילו היה, היה מביא אותנו, ללא ספק, לראש הכותרות בעולם כולו. לסרט של התחמושת ושל הכלים, שהוצג באילת, לא הייתה שום השפעה. מדוע לא נעשה תדרוך מוסמך של המסבירים הישראליים?

.

כל אחד דיבר בלשונו, כל אחד דיבר בסגנונו, לא היה תדרוך מרוכז. מדוע הממונה המיניסטריאלי על הסברת החוץ לא יידע את אנשיו, ואלה שמעו על המבצע מפיו של יוני בן מנחם? מדוע נציגויות ישראל בעולם לא כינסו מיד מסיבות עיתונאים? מדוע היה הבלבול המיותר בקשר למעורבות של החיזבאללה? הרי היינו צריכים להדגיש את המעורבות של החיזבאללה ולא לטשטש אותה. דווקא כדי לעמוד על שיתוף הפעולה בין הרשות הפלסטינית, החיזבאללה ואיראן. הרי האמריקנים שמים דגש על הדברים האלה, כשמדברים על הסכנה של טרור גלובלי.

בניגוד למה שאמרו כאן הדוברים הישראליים, אין לחכות כמה ימים. למהירות יש חשיבות עצומה בדברים האלה. ראשית, מפני שחדשות ישנות, לפי ההגדרה, אינן חדשות, ושנית, כל המקדים קובע את האג'נדה התקשורתית. אם היינו עושים זאת מיד, ממש בזמן אמתי, המצב היה שונה. אז במי האשם? במקרה הזה, באמת, כולם אשמים, ואף אחד לא אשם, כי אין בעל בית להסברה הישראלית. באין אחראי אחד, איש אינו אחראי. צריך להיות מובן, שהסברה היא אכן חלק בלתי נפרד ממאמץ מדיני לקדם יעדים מדיניים ביטחוניים, וכפי שלא יוצאים למערכה צבאית עם שלושה רמטכ"לים אי אפשר לצאת למערכה הסברתית עם שלוש סמכויות, שלא תמיד מתואמות ביניהן. אם המצב יימשך כך, אני חושש, שלא נוכל להשיג את  היעדים  המדיניים  והאחרים,  שהצבנו  לעצמנו.

[לאוסף פרקי החוברת: אסטרטגיית ההתשה בעימות מוגבל – בחירה או כורח, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *