שלמה ינאי: דילמות בבניין הכוח במלחמה מוגבלת ובמלחמה גדולה

[תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי (Adam Purves (S3ISOR, לאתר flickr]

[לאוסף פרקי החוברת: בין הכרעה לניצחון, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על תכנון לסוגיו, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 1 ביוני 2021

אלוף במיל', שלמה ינאי היה ראש אגף התכנון בצה"ל. הוא כיום תעשיין ישראלי, יושב ראש חברת הביוטכנולוגיה פרוטליקס, ממלא מקום וסגן יושב ראש קרן רוטשילד קיסריה. כיהן כמנכ"ל מכתשים אגן וכמנכ"ל חברת טבע תעשיות פרמצבטיות.

[תמונתו של אלוף במיל' שלמה ינאי משמאל, נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי מארק ניימן, דוברות בית הנשיא. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

המאמר הזה הוא חלק מחוברת תורתית שיצאה במכללה לביטחון לאומי, ה- 2001, והיא מובאת היום, לרגל ההתעוררות בצה"ל בסוגיית הניצחון, מאז נכנס הרמטכ"ל, אביב כוכבי, לתפקידו; ועל רקע תוצאות מבצע 'שומר החומות'.

*  *  *

במאמר זה אעסוק בדילמות שיש בבניין הכוח, הן במלחמה מוגבלת, והן במלחמה גדולה - מה שקרוי מלחמה קלאסית. לכן, הדברים שאתמקד בהם מכוונים יותר אל התכלית: כיצד אנחנו לוקחים את הרעיונות, או את הכיוונים באשר הם, ובסופו של דבר בונים צבא, בונים כוח צבאי, בונים יכולת שמסוגלת להגשים את העניין?

[להרחבת המושג 'ניצחון', לחצו כאן]  [להרחבת המושג 'בניין הכוח', לחצו כאן]

ברצוני לפתוח בשלוש נקודות שהן יותר פילוסופיות:

הנקודה הראשונה היא: תפסת מרובה לא תפסת

זאת הדילמה או המחשבה מספר אחת, שעומדת בפני בוני הכוח. אי אפשר לעשות הכל. בסופו של דבר, צריך להחליט מה לא עושים. מכיוון שאם תנקוט בדרך הפעולה הטקטית, שבכל מקום תנתח את העניין נקודתית ותבנה את השלם הנקודתי, אוסף השלמים הזה הוא לא כלום. זו בדיוק ההבחנה בין גישה טקטית לגישה מערכתית. חייבים ליטול סיכון מחושב בנקודות מסוימות, שנותנים להן עדיפות יותר נמוכה. זאת, על מנת לחזק ולבנות יכולת שבאמצעותה יושג או יתממש הכיוון אשר נבחר. מה שאמרתי נשמע אולי פשוט, אך הוא מסובך מאד כאשר נמצאים מול איש המילואים ששואל: "ולמה אין לי M-16 מקוצר?" ראיתי שזה היה גם נושא לכתבה מעניינת באחד מעיתוני סוף השבוע. זו בתמצית העניין: האם אנחנו תופסים הרבה ולא תופסים כלום, או שאנחנו נוקטים בגישה שונה?

[להרחבת המושג 'טקטיקה', לחצו כאן]  [להרחבת המושג: 'אמנות המערכה', לחצו כאן] 

הנקודה השנייה היא מלכודת אי-הוודאות

יש לנו שני סוגים של אי וודאות בבואנו לבנות את הכוח:

  1. הסוג האחד הוא המציאות. היא משתנה, היא לא ידועה, היא לא יציבה, ולעולם אין לדעת אם מתכוננים לדבר הנכון או שמא טועים. לכן, הנטייה היא להתכונן להכל, כל הזמן.
  2. המלכודת השנייה במימד אי וודאות איננה המלכודת החיצונית, במובן האיום והאתגרים שאתה צריך להתמודד אתם, אלא דווקא במובן הפנימי. מכיוון שאנחנו מדברים בקבועי זמן גדולים, ואני נוקב במספר האצבע בין 10 ל - 20 שנה - זו נקודת המוצא לתכנוני בניין הכוח - אנחנו רואים לנגד עיננו התפתחויות בכל המישורים. לא רק במחשבה, אלא בהתפתחות הטכנולוגית, שבקרוב תתחדש בקבועי זמן של חודשים ספורים. נדמה לי, שבתחום המחשוב כל 18 חודשים קם דור חדש. יש אפילו חוק שטרח לתת לנו את ההיגיון הפנימי שבעניין. אז כיצד בונים כוח? אמרתי: עשר שנים קדימה, לא פחות. עד שתגמור לומר מה אתה רוצה באמל"ח שייכלל בציוד של הכוח, כבר יהיה משהו אחר.

לשתי הדילמות האלה בתחום אי הוודאות אני קורא "מלכודת אי הוודאות". יש כאן חשש גדול להתבדרות, שזהו האיום הכולל על כלל בניין הכוח.

[להרחבת המושג 'אי ודאות', לחצו כאן]

הנקודה השלישית היא עם ישראל

איננו בונים כוח צבאי במדינה תאורטית, דמיונית, אלא בונים כוח צבאי לעם ישראל, שחי במדינת-ישראל. מי שמתעלם מהנושא הזה חי בתסכול בלתי אפשרי מתמיד, בעיקר כשהוא מתחיל להשוות את עצמו לכל מיני מדינות אחרות, ומנסה לעשות שכפולים או העתקות. זאת, מבלי להיכנס לשאלה אם הוא בכלל בנה דימוי מציאות על אותה מדינה בצורה הנכונה. בוודאי לא תמיד ההעברה או ההעתקה של זה לכאן היא נכונה.

בניין הכוח כולל בתוכו שני אלמנטים מאד מרכזיים:

האחד - להגדיר מה אתה רוצה. עמיתיי, שקודם לכן דיברו כאן, עסקו למעשה בכיוונים או בחזונות שנכון לקחת את בניין הכוח אליהם. עצם הקביעה מה לבחור מתוך כל האפשרויות העומדות לפנינו איננה פשוטה, כי גם כאן יש, ובצדק, וויכוחים ודעות שונות, ונדרשת החלטה בהירה מספיק בכדי לא להיכנס למלכודת האי בהירות של "תפסת מרובה לא תפסת", לאיזה כיוון הולכים. צריך כאן אמירה ברורה. זו ההחלטה הראשונה הנדרשת. ההחלטה השנייה היא: משקבענו מה אנחנו רוצים, כיצד מממשים את הדברים לאור שורה ארוכה של בעיות שקשורות בתחום המימוש?

השני - גם בבניין הכוח נדרשת מנהיגות, לא פחות מהפעלת הכוח עצמה. זאת מנהיגות של נווט, שצריך לדעת לנווט לפי מצפן, ולפי ציר שהוא למד אותו, ולא לפי עצות או בעיות שהוא שומע משלושת חבריו לחוליה, כאשר הם נתקלים במשהו שלא מתאים להם או לא מסתדר. מנהיגות בבני ין הכוח היא סוג של מנהיגות אולי פחות פופולרית, פחות מוכרת, אך לא פחות חשובה מזו הידועה לכולנו בכיבוש היעד או בהובלת כוח צבאי לניצחון במלחמה.

[בתמונה: מנהיגות של ניווט... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי dima_goroziya לאתר Pixabay]

[לריכוז המאמרים: 'הכל על מנהיגות', לחצו כאן]

מכיוון שמתקיימת אי וודאות, ומכיוון שאיננו יכולים לחיות בעולם שנקודת המוצא שלנו היא שהוא קבוע ולא משתנה, חשוב להבין, שבסופו של דבר, תהליך בניין הכוח הוא תהליך של סינתזה. ככזה, הוא לוקח בהגדרה לא מהתזות אלא גם מהאנטי-תזות. מכיוון שלכל תזה תבוא האנטי-תזה, והיא תבוא בקבועי זמן ארוכים שהם מעבר ליכולת התמרון של בניין הכוח, לכן בבניין כוח יישאר תמיד אלמנט מסוים של סינתזה, שהיא איזון בין המרכיבים השונים, והדיון האמתי הוא על הפרופורציות.

הדילמות

דילמה ראשונה: חדש אל מול ישן

איננו מתחילים מאפס. אנחנו מביאים אלינו היום צבא, שבאופן כללי ניתן לומר עליו שהתעצב, נבנה, נרכש, בפרק זמן קצר מאוד - בין השנים 1979-1973. בשנים האלה צה"ל הוכפל בגודלו, בממדים מסוימים ללא תקדים בהיסטוריה של בניית הכוח הצבאי. מה שרואים היום בצה"ל זה מה שהגיע אז למדינת-ישראל או מה שמדינת-ישראל רכשה או קנתה אז. זו הכללה שמכסה די הרבה מהצבא שאנחנו מכירים.

אתן דוגמה אחת על השריון: בסוף מלחמת יום-הכיפורים נשארו לנו 50% מסד"כ הטנקים. הם, דרך אגב, נלחמו כולם, גם ביום, גם בלילה וגם כשהיו עננים (בממוצע) (ינאי שולח כאן עקיצה קטנה לחיל האוויר... העורך) . בסוף המלחמה, כאשר הבינו שגם במימד הכמותי יש כדי לתת מענה, ואינני מתווכח על נקודת העבודה שהוצגה אז; אלא, רק נותן אותה כנתון. ב - 1979 נמצאנו בצבא שיש לו אלפי טנקים. היה זה אחד המבצעים היותר עלומים בהיסטוריה של הצבא, שלא זכו להערכה הראויה להם. אני מנצל את הבמה לעשות צדק עם אדם שהלך לעולמו בשנה שעברה - האלוף מוסה פלד, ששקד על ביצוע הדבר המדהים הזה שכרגע תיארתי.

[מקור תמונתו של האלוף מוסה פלד ז"ל: ויקיפדיה. אנו מאמינים שאנחנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

סוגיה זאת עומדת לפתחנו כאשר אנחנו שואלים את עצמנו: כיצד אנחנו משקיעים באמצעים טכנולוגיים חדשים, בנשק מדויק? ההשקעות הנדרשות כדי לרענן את הצבא הזה, בין אם מחליטים לקצץ חלק ממנו כדי לפנות, ובין אם חושבים שלא צריך את הכל, מחושבות בסדרי גודל, המהווים משקולת קשה מאוד על כולנו. אתן נתון כדי שהיקף הדילמות כאן יובן. בואו ניקח פריט פשוט כמו מכשירי קשר. לא מנצחים עם מכשיר קשר. עם זאת, ברור שבלי מכשיר קשר אין שליטה, שהיא דבר אלמנטרי לצבא. מכשיר קשר מודרני עולה 10,000 דולר לערך. אחד הפריטים הנפוצים ביותר במכשירי קשר, ה- VRC המפורסם, שגילו בוודאות עולה על זה של היושבים בחדר הזה, הגיע זמנו. כבר לא יודעים מה לעשות עם הטכנולוגיה הזו - אין אפילו חלקי חילוף כדי לתקנו. יש לנו 30,000 כאלה. תעשו את החשבון ותראו, שזאת השקעה של 300,000,000 דולר.

אם הולכים להחלטה על הסעיף של תוצרת-הארץ - כחול לבן, ויש במדינת-ישראל הצעות יפות מאוד וטובות מאוד, אנחנו מדברים על השקעה של מעל מיליארד שקלים. ולא דיברנו עוד על משאיות. בכוונה אני בוחר בדוגמאות לא 'סקסיות', לא כאלה שכובשים או מנצחים אתם, אך בלעדיהם אי אפשר. כשמאזנים את הדברים, יש צורך לטפל גם בדברים שלא מצויים בסדר הבולט הראשון של העשייה. חדש מול ישן.

[בתמונה: דוגמה לא 'סקסית': משאיות... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי OpenClipart-Vectors לאתר Pixabay]

דילמה שנייה: משאבים

מכיוון שהדבר מוצה, ואפילו אני משעמם את עצמי כשאני מדבר על זה, רק אומר שיש לנו הרבה פחות ממה שאנחנו צריכים. הסיבה היא לא שאנחנו מגזימים, אלא מפני שיש לנו הרבה פחות ממה שאנחנו תופסים כמינימום הכרחי. בכדי לתת תשובה סבירה, מינימלית לעיתים, לאתגרים שמולם אנחנו עומדים. בשנה האחרונה דובר על זה רבות.

בעיית המשאבים היא חמורה הרבה יותר. הם גם לא יציבים. מכיוון שאנחנו חיים במסגרת חד-שנתית, כל התכניות שלנו עומדות בחיל ורעדה, כל שנה בין החודשים יוני לדצמבר, כדי לראות מה יעלה בגורלן. התנודות בתקציב: ירידות ועליות, מהוות קושי בלתי רגיל בבניית כוח, כי בניין כוח בהגדרה הוא פעולה לטווח ארוך, והתנודות או התמרונים בגבהים של המשאבים יוצרים קושי גם בניהול בניין הכוח וגם באפקטיביות או ביעילות שבה אנו מוציאים את המשאבים המעטים שיש לנו.

[להרחבת המושג 'אפקטיביות', לחצו כאן]  [להרחבת המושג 'יעילות', לחצו כאן]

משאב לא פחות חשוב, או ליתר דיוק חשוב הרבה יותר, הוא כוח האדם. גם בנושא הזה איננו פועלים בחופש פעולה מלא. מכיוון שאנחנו צבא העם, למשאב הזה יש לא רק צורך בהיבט של הניצול הפונקציונלי שלו לטובת לחימה והצלחה או ניצחון בשדה הקרב, אלא גם אלמנט חברתי - בכל המובנים של העניין. לכן, אין לנו, למעשה, בתחום של המשאב האנושי, את היכולת החופשית להחליט האם אנחנו רוצים צבא קבע מקצועי בלבד, ולא לגייס את כל האחרים. אנחנו חיים תחת מערכות של אינטרסים לאומיים, הבנות וצרכים כאלה ואחרים, החל בצבא החובה וכלה בצבא המילואים, שיש להם משמעויות על הדברים עצמם.

בכוונה אתן דוגמה פרוזאית - תנאי שרות. עם תנאי שרות כידוע לא מנצחים. הם משפיעים, אולי, על המורל, בנתונים מסוימים. כשלא מספיק יודעים לתת את הפן הראוי בהיבטי הפיקוד  יש אשליה שבאמצעות תנאי השירות מצליחים לחפות על הדברים. אתן לכם סעיף קטן - יציאת חיילים לחופשה. צבא ההגנה לישראל משקיע בסעיף זה בכל שנה חצי מיליארד שקל. רכבת חופשית, אוטובוסים חופשיים, הסעות, טיוליות וכדומה. אפשר לבוא ולומר: חברים, מה אתם מבלבלים את המוח? תקצצו, תקנו תותחים, שהחיילים ייסעו כמו באמריקה פעם בחצי שנה לשבוע. אתם מבינים לבד, על-פי הצורה הפרדוקסלית בה אני מציג את הדברים, שזהו דבר לא מעשי ולא ריאלי. לכן, הנה לכם דוגמה קטנה לאיזון, מכיוון לא רלוונטי לחלוטין, בדיון היום יומי הגבוה שאנחנו מנהלים על הדברים, אבל בסופו של דבר עוסקים בחצי מיליארד שקל שהם הרבה.

[בתמונה: יוצאים הביתה... מקור התמונה: אתר צה"ל]

מימון ביניים: גם כשאנחנו יודעים מה שאנחנו רוצים, ויש לנו משאבים, אנחנו צריכים להפנות משאבים כדי להטמיע את הפעילות החדשה. כדי להצטייד ביותר נשק מדויק, כדי לחזק יותר את חיל האוויר, צריך לקחת את המשאבים מאיזשהו מקום. אם מקבלים אותם מבחוץ - מה טוב. אם לא מקבלים אותם מבחוץ האופציה השנייה היא לקחת מבפנים, ממקומות שעבר זמנם או כאשר הגענו למסקנה שהם פחות חשובים או שבסדרי העדיפויות שלנו הבנו, שאין בהם את היתרון היחסי, כפי שהוסבר פה קודם. לצורך העניין, שם כללי לעניין הזה הוא סדרי-כוח (סד"כ). אבל עד שתבשיל היכולת החדשה אנחנו לא פטורים בינתיים ממתן מענה לאיומים, או מלהיות מוכנים לדברים אחרים שנמצאים בסביבתנו. לכן, גם הרעיון שאומר: בואו נוריד את הסד"כ, או הרעיון שאומר: בואו נקטין את הנטל שעולה להחזיק את הצבא ברמת המוכנות הגבוהה שלו, קרי, הרבה פחות אימונים של יחידות מילואים ויחידות סדירות, ובינתיים נעשה איזה "קונץ", פטנט חדש, אינו בר-מימוש, כי חסר לנו מימון הביניים הזה. אין דרך לסגור יכולת לפני שבונים יכולת. בכל רגע נתון, בסביבה בה אנו פועלים וחיים, צריך להיות ברמת מוכנות גבוהה.

דילמה שלישית: יחסי הגומלין שבין הרמה המקצועית הצבאית ובין הרמה המדינית

לעיתים, אנחנו מנהלים את הדיון במעגל פנימי שבו נבדקים הדברים בהיבט של הצורך הצבאי, או האופטימום המקצועי הנכון כיצד לפתור את הבעיה. אבל, איננו פועלים בחלל ריק. אנחנו פועלים בתוך סביבה מדינית, שיש לה זוויות שונות ונוספות של היבט ונקודות מבט על הסוגיות שאנחנו רוצים לפתור אותן בדרכנו המקצועית. אנחנו מוכרחים לקחת את הדבר הזה בחשבון. דוגמה קטנה: אין ספק, שהדרך היותר נכונה לטפל בטילי קרקע קרקע (טק"ק) היא על-ידי תקיפתו. בכלל, התקפה יותר טובה מהגנה. אבל, השאלה היא: האם אנחנו יכולים לפעול בחופש פעולה? לתקוף? זאת כאשר הבעיה, שעומדת לפתחנו, מוכרת לכולנו היטב מההיסטוריה בכלל, ומההיסטוריה של השנים האחרונות בפרט. מלחמת המפרץ כמשל, ואיני נכנס לשאלה אם הבעיה הייתה נפתרת או לא (נניח שיש לנו פתרון מקצועי כיצד לפתור את העניין…). השאלה היא, האם יש לנו את חופש הפעולה להביא את הפתרון היותר נכון, ולומר "עכשיו תשתמשו בו"; או שאנחנו צריכים לקחת בחשבון שלעתים - משיקולים שהם לא במישור המקצועי שלנו אלא במישורים אחרים - נידרש לתת מענה שהוא איננו אופטימלי; או שהוא לא לפי השלם המקצועי או השלמות המקצועית. אז נתחיל לעשות יותר מיגונים.

אז מה אנחנו עושים?

ברצוני לשרטט את החוט, שבאמצעותו אנחנו מתמודדים עם הדילמות, שמפאת קוצר הזמן נגעתי רק בעיקריות שבהן.

ראשית, אנחנו פועלים בנקודת מבט ארוכת זמן

קבוע זמן ההסתכלות על תכנון בניין הכוח והתכניות למימושן הוא, באופן כללי, עשר שנים ברמת הכיוונים והחשיבה, חמש שנים ברמת התכניות הקונקרטיות, ושנה (שנה - רק בגלל התקציב, כפי שאמרתי מקודם). דרך אגב, איני יודע לומר מה יהיה בעוד עשר שנים בצבאות מסביב, אבל אני יכול לומר לכם בוודאות מה יהיה בצה"ל בעוד עשר שנים. תמונת הצבא בעוד עשר שנים קשורה להחלטות שהחלטנו בשנה שעברה. מה שלא החלטנו בשנה שעברה לא יהיה בצה"ל בעוד עשר שנים, כי כדי לבנות יכולת צבאית, עשר שנים הם על גבול הבלתי אפשרי מבחינת המהירות שבה הדברים נעשים. כדאי לזכור את העניין. זה נכון לא רק באשר לנו. בשונה ממה שאנחנו לעיתים קוראים או חושבים, גם לצד השני לוקח זמן. אבל, העובדה הזאת מאפשרת לנו להסתכל על הדברים בראיה שיש בה איזון מסוים לחלק מן הדילמות שהנחתי לפתחכם, והיא גם מאפשרת לנו להסתכל על המשאבים בראיה של אינטגרל, שבאופן טבעי תמיד יותר גדול מאשר בראיה נקודתית, ולשחק מעט עם הזמן - אולי לפרוס משהו יותר, אבל לא לאבד אותו אם יש לנו אילוצים.

שנית, יש לקיים בירור מעמיק ונוקב של מהי ה"הכרעה" - למול האתגרים השונים, שאנחנו צריכים להתמודד עימם. צריך להסתכל נכוחה, לעשות הערכת מצב אסטרטגית, להגדיר את האתגרים שעומדים לפני הצבא, לתת להם עדיפויות (תפסת מרובה לא תפסת…) ולהתחיל את הדבר הזה כעוגן להמשך הדיון. מכיוון שהכרעה היא מושג מופשט, וכפי שנאמר כאן לפני, אני מניח, על-ידי טובים, מושג תודעתי בכלל, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו את השאלה במובן הארצי, הפיזיקלי, זה של בניין הכוח - מה משפיע על התודעה הזו יותר מכל דבר אחר?

[להרחבת המושג: 'הכרעה', לחצו כאן]

איננו יכולים לומר, שזה יבטיח את שינוי התודעה אצל הצד השני, את אבדן הרצון שלו, אבל אנחנו כן צריכים לומר ומחויבים לקיים את הדיון: מה בכוח הצבאי יביא הכי קרוב למה שאנחנו חושבים שישפיע עליו? זה מסובך וקשה, אבל הכרחי, ובלעדי דיון כזה לא ניתן לבנות כוח בצורה ראויה. הוא נכון גם בממדים של מה כואב יותר לצד השני או מה מנטרל אותו או בכל מימד אחר שאתם רוצים. אחרי שאתה מבין את הדברים אתה הופך אותם ליעדים. נמפקד חיל האוויר אומר נכון: אם אנחנו מדברים על איום טילי הקרקע-קרקע מהעומק, אנחנו צריכים להבין מה רלוונטיות המושג "הכרעה" שם. ברור שהכוונה היא לא לשלוח ארבע דיביזיות לשם. אבל גם לא להשמיד את כל המדינות שם. ולכן, השאלה הזאת מחייבת, כפי שאמרתי, את הבירור המעמיק והמדוקדק, כדי להגדיר תכלית מעשית, לא ערטילאית, שניתנת להשגה ושלקראתה ניתן להתחיל ולבנות את הכוח. אנחנו קוראים לשלב הזה "שלב קביעת ההישגים הנדרשים" ברמה הגבוהה המערכתית.

[למאמרו של רא"ל דן חלוץ: 'הכוח האווירי כמשתנה הכרעה', לחצו כאן]

השלב הבא, אחרי שמבינים את היעדים האלה, הוא בגיבוש תפיסת הפעלה. אנחנו רוצים להגדיר את הרעיון האופרטיבי, שבאמצעותו נשיג את היעדים האלה. למכלול שאמרתי עד עכשיו אנחנו קוראים בצה"ל "אסטרטגיית צה"ל" - הבנה מהי ה"הכרעה" בזירות השונות מולם נתמודד בעשור פלוס הקרובים, קביעת הרעיון המבצעי כדי להשיג את היעדים שם, אחרי שקבענו אותם באופן יותר קונקרטי, ותרגמנו אותם להישגים נדרשים בני השגה כמותית. כלומר, אלה כבר יעדים שאנחנו בונים. אנחנו אומרים מה שאנחנו רוצים בתרגום לאמצעי לחימה, ארגון, סדר כוחות, אימונים וכל מה שקשור להיבטים הכמותיים.

הקצאת המשאבים: יש שיטות רבות וסיבוכים רבים ודיונים רבים איך נכון לעשות את הדברים, אך בסופו של דבר זאת החלטה סובייקטיבית. אפשר להגדיר את השיקולים שעל-פיהם מבצעים את הדברים, אבל אפשר כמובן וראוי תמיד להתווכח על כך. הקצאת המשאבים היא על-פי תעדוף ועל-פי גישת היתרון היחסי.

איזונים: אמרתי כבר קודם, סינתזה בהגדרה כוללת בתוכה כמה דברים שונים. הבאתי כאן כמה דוגמאות שצריך לקחת אותן בחשבון לפני שמתקדמים.

[בתמונה: איזונים... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי ElisaRiva לאתר Pixabay]

הדבר האחרון הוא "מוטרדות" קבועה לאורך כל ענין בניית הכוח: "מוטרדות" במובן של בדיקה כל הזמן - האם מה שאני עושה עדין רלוונטי? דבקות במשימת הבניין וייעודה ולא בתכנית הבניין וייעודה. כלל נכון גם בעולם האופרטיבי וגם נכון שבעתיים בעולם בניין הכוח בגלל משך הזמן שנדרש למבצע להשגת היכולת. באופן פרקטי, התכנית הצה"לית מתעדכנת פעם בשנה. אבל, מעבר לכך, בגלל תהליכים שונים, שמפאת קוצר הזמן לא ניתן  לפרוס אותם כאן, אנחנו נמצאים בתהליך קבוע של תהיה על כיוונים שאנחנו נמצאים בהם. בין השאר, גם כתוצאה של אינטרסים מנוגדים בתוך הארגון הצבאי או הדגשה/אמונה בצד כזה או אחר של הארגון ביכולת X למול יכולת Y. התהליך הזה הוא תהליך בריא וטוב, כי הוא מייצר כל הזמן תהליך של בדיקה וברור, האם אנחנו הולכים בדרך הנכונה ולא הולכים בדרך שבה נמצא הפנס ולא נמצאת הבעיה שלנו.

שתי הערות אחרונות לסיום

דיברו פה היום על הכרעה וניצחון, ואני מציע לבחון את ההקשר בין המושגים האלה בעידן שנהוג לכנותו היום "עידן הגלובליזציה". למיטב הבנתי, התפיסה הקלאסית, שרואה בניצחון הצבאי אמצעי להכרעה, קרי, אמצעי להגיע לתודעה של היריב בצד השני ולהביא לאבדן רצונו, מחליפה במובנים מסוימים את עצמה בגישה שונה וכבר בעבר ידעו לומר את הדברים. עובדה היא, ש"הכרעה" היא אלמנט מנטלי ולא חידוש של השנים האחרונות. כבר בשנות העשרים והשלושים כתבו הוגי דעות צבאיים על הנושא הזה. אפשר לראות את החשיבה בתחום מוכרת וידועה גם בעידן של המלחמות הטוטליות - אלה שהיו בהן פחות אילוצים, לכאורה, ממה שנראה לנו היום, הדבר שמאפיין את העידן הגלובלי, הוא מוגבלותן של מלחמות. ההסתברות למלחמה כוללת או טוטלית, שבה מושקעים כל המשאבים, כל העם, כל העמים, כל העולם… הולכת ומצטמצמת מהרבה סיבות.

תחת האילוצים האלה מקבלת שאלת הניצחון כבלים גדולים מאד, וראוי לשאול, האם לעיתים "לא להפסיד" מביא אותך להכרעה של הצד השני יותר מאשר הניסיון לנצח אותו?

לשאלה הזאת יש מקום במלחמה מוגבלת, בתנאים שהאילוצים בהם ילכו ויגברו. אם אתם רוצים, מכיוון שלמילה "ניצחון", בעברית, אין יותר מדי פרשנויות - האם ניתן להשיג "Triumph Without Victory" - סוג אחר של ניצחון?

[בתמונה משמאל: כריכת הספר: "Triumph Without Victory: The Unreported History of the Persian Gulf War", שהוצא על ידי ה- U.S. News & World Report ב- 1992. אנחנו מאמינים שאנו עושים בכריכה שימוש הוגן]

השאלה הזאת מביאה אותנו לעולם של "כוח המחץ" מול "כוח העמידה". הרבה שנים גדלנו על העובדה, שאנחנו מוגבלים מאוד ב"כוח העמידה" ונאלצים ומוכרחים, וטוב נעשה, אם נשקיע ב"כוח המחץ". הגישה הזו נכונה וראויה גם היום, אלא שקרה משהו בחמישים השנה האחרונות ו"כוח העמידה" שלנו, אם נלמד ונדע לנתח אותו נכון, הוא לא פחות חזק מזה של חלק מן היריבים והאויבים שלנו. לכן, אפשר לחקור ולחפש חלק מן הדברים גם במרחב הזה.

הטריטוריה עדין, גם במאה ה - 21, היא המוקד, העילה והסיבה לקיומם או להמשכם של קונפליקטים צבאיים. ומי שלא חושב כמוני מוזמן לנסוע לעזה, או לצומת איו"ש.

[לאוסף פרקי החוברת: בין הכרעה לניצחון, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על תכנון לסוגיו, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *