תודעה

הסיפור הפולני ולקחיו מעניינים אותנו, לא רק בשל הכמות הנכבדה של יוצאי פולין המרכיבים את החברה הישראלית, אלא בעיקר כיוון שהמחאה שלנו סיפרה לנו שהימין הישראלי הופך אותנו לפולין – מדינה שהייתה דמוקרטיה ואיננה עוד כזו; שהימין הפשיסטי שינה את אופייה ואת מבנה מוסדותיה לבלי הכר, על מנת להבטיח שהוא יישאר בשלטון לעד. האמת מסתבר, מורכבת קצת יותר, אבל כבר לא מעוניינים לספר לנו עליה…

אחד מגילויי המחאה הפרוגרסיבית, הן האמריקנית והן הישראלית, הוא ראיית היריב כ'רע מוחלט' שאיננו זכאי לזכויות. כך למשל דיבר ח"כ רם בן ברק על: "הם שחורים, אנחנו לבנים"; פרופ' עידית מטות על חברי הממשלה, כחיידקים שגורמים להרס הגוף ולהרס המדינה, וקובי ריכטר על 'נגע', שצריך לסלקו באופן טוטאלי. ההיסטוריה מלמדת שלאבחנה הזו השלכות קשות מנשוא!

ברוכים הבאים ל'שד' ששחררה המחאה מהבקבוק, לאחד הכלים המבריקים והמפחידים של אנשי המדיה שמנווטים אותה: מעתה כולנו פטורים ממורכבות. העולם כבר איננו מורכב ולא צריך לשבור את הראש. המסרים ברורים וקבועים. הסגנון מותווה מראש. יש פטור מהרהור שני, מספיקות, אפילו מדיסוננס קוגניטיבי. הדוגמאות בגוף המאמר. אתה מוזמנים להוסיף עליהן…

יצירת לחץ ציבורי הולך וגובר היא אחת האומנויות של עיצוב מחאה ציבורית. בשנת המחאה הזו הוכיחו מעצביה שהם שולטים בה לפרטיה. היא לקוחה מתוך תורתו של אקטיביסט השמאל הרדיקלי והתאורטיקן הפוליטי יהודי-אמריקאי סול אלינסקי (Saul David Alinsky;‏ 1972-1909): 'לחץ הולך וגובר הוא חזות הכל. הגזימו, אל תרפו וחדשו כל העת'. זהו הכלל השמיני מתוך 13 העקרונות המופיעים בספרו של אלינסקי מ- 1971: "כללים לרדיקלים" (Rules for Radicals). רק שזה לא תמיד עובד…

כדאי לומר בקול את אשר לוחשים כבר רבים, מתחת לפני השטח: המחאה מתברברת, ומחייבת הערכה מחדש ובניית אסטרטגיה חדשה. אחרי שנוכחו מארגני המחאה שהיא מאבדת מפגינים – ושאי אפשר יותר להסתיר זאת במספרים בדיוניים בתקשורת – הם סיפרו לנו שהיא עברה לשלב חדש. הטקטיקות הננקטות בשלב הזה ברורות לעין. האסטרטגיה המנחה אותן הרבה פחות.

ב- 1971 – שנה לפני מותו – פרסם סול דייוויד אלינסקי (Saul David Alinsky;‏ 1972-1909), אקטיביסט שמאל רדיקלי ותאורטיקן פוליטי יהודי-אמריקאי, את ספרו: "כללים לרדיקלים" (Rules for Radicals). בספר, 13 כללי זהב שמאיימים היום, להקריס את הדמוקרטיה האמריקנית – וגם את זו שלנו.

לאלה הנדים ראש למצבם של אנשים במדינות טוטליטאריות, בחצי הראשון של המאה העשרים – שהיו נתונים לשטיפת מוח בלתי פוסקת של תעמולה – כדאי להפנים שלמרות שפע המידע והטכנולוגיה – ואולי דווקא בגללם – האדם בן ימינו נתון למניפולציות הרבה יותר; וכדאי להזכיר שוב: האנשים המשכילים ביותר הם גם הרגישים ביותר למניפולציות.

בעוד שליטים במזרח התיכון מנסים ליצור, יש מאין, חיבור תודעתי להילת ההיסטוריה הקדומה, הפגאנית והמפוארת של מדינותיהם, הקשר של 'עם התנ"ך' עם עברה הקדום של הארץ הוא כמעט מובן מאליו. את הקשר הזה מנסה עתה הרשות הפלסטינית לקעקע, בהשמדת אתרי עתיקות יהודיים; כי כל מהות הלאומיות הפלסטינית היא לקעקע את הציונות, ולרשת אותה; משל הכנענים חזרו לתבוע את ארצם מבני ישראל…

הפרקליטות תמכה בעמדת רקדניות 'ריקודי החיק' – הלאפ דאנס; ועצרה את שטיפת המוח החד ממדית, שניסתה להנדס את התודעה הישראלית והפכה את כולם לעבריינים…