האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
מניפולציה אינה תופעה שולית; היא מנגנון כוח מרכזי המשמש יחידים, ארגונים ומדינות. בניגוד לכוח גלוי, מניפולציה משכנעת אותנו שאנו בוחרים מתוך חופש, למרות שמישהו כבר עיצב עבורנו את גבולות האפשרות. הבנת מנגנון זה מאפשרת לא רק לזהות עוול, אלא להחזיר לעצמנו את יכולת הבחירה החופשית באמת.
עיתונאים בעלי הזדהות פוליטית מובהקת, מעדיפים את מחויבותם הקבוצתית על פני מחויבותם המקצועית כלפי הציבור, דבר המוביל לסטייה מהאתיקה העיתונאית ולהטיית הסיקור. ירון אברהם מייצג לטעמי את התופעה הזו במובהק: מצוין כאיש מקצועי ובעל ידע, אך פעמים רבות התנהלותו מציגה מגבלות הנובעות מהזדהות אידאולוגית עם קבוצת אינטרס מסוימת.
אחת הבדיחות העצובות של ימינו הוא הביטוי 'דת של שלום' שבו תויג האיסלטם הקיצוני ע"י פוליטיקטים מערביים בהשפעת תרבות ה'פוליטיקלי קורקט', שבחסותה גדלה המפלצת האיסלאמית למצבה הנוכחי, המאיים להקריס את המערב תחתיו. המאמר מוקדש לביטוי הזה ולמקורותיו.
'אידיוטים שימושיים' הם אנשים תמימים או בעלי כוונות טובות, אשר מנוצלים על ידי גורמים ציניים וחסרי מצפון לקידום מטרותיהם הנסתרות. לרוב, מדובר בפעילים, אינטלקטואלים, או ידוענים, אשר מתוך אידאליזם או בורות, מאמצים נרטיב שקרי ומפיצים אותו, ובכך מעניקים לו לגיטימציה. זהו אוסף ראשון של ממים אינטרנטיים על אידיוטים שימושיים והנזק שהם גורמים. אתם מוזמנים להוסיף עליהם.
בשבוע הראשון של אוקטובר 2025 חוותה חברת נטפליקס את הירידה השבועית הגדולה ביותר במנייתה מאז אפריל. זאת, בעקבות קריאה גוברת מצד משתמשים לבטל את המנויים שלהם, במחאה על מה שהוגדר כ"אג'נדה פרו־טרנסג'נדרית ולהט"בית שמופנית לילדים". זהו ביטוי למאבק בין תרבות הווק המשמשת כלי לעיצוב תודעה, לבין התעוררות הנגד, המבקשת להגן על זהות, הורות וגבולות תרבותיים.
ה- WOKE המיר את שיח העובדות של חסידיו בנרטיבים. זה הופך אנשים לחלשים יותר מבחינה אינטלקטואלית, לא משום שזה מונע מהם ידע, אלא משום שזה פוטר אותם מהמאמץ הכרוך בחשיבה. עובדות דורשות ניתוח, הטלת ספק והכרה במורכבות; הן מאתגרות את תפיסות העולם שלנו ומאלצות אותנו להתמודד עם מציאות שאינה תמיד נוחה. בזכות הווק, אנחנו חיים היום בעולם נטול עובדות.
קמפיין הרעב בעזה הוא קמפיין משולב של חמאס, ארגוני הסיוע של האו"ם והשמאל הישראלי. כמו קמפיין 'סוף הדמוקרטיה' זהו קמפיין ממוחזר, שבא כהמשך וכאימות לקמפיין הקודם על 'רצח עם' בעזה. לכל המשתתפים בו מטרה ברורה אחת: למנוע ניצחון ישראלי, שיגנוז לעד את חלום שתי המדינות ומדינת כל אזרחיה, שתתאחדנה לבסוף למדינה פלסטינית אחת.
נפתלי בנט הוא האיש, שעליו מהמרים הכוחות המתנגדים לבנימין נתניהו בבחירות הבאות. הוא מגיע למבחן הזה אחרי שהתנסה באתגר ראשות הממשלה, אבל גם נושא עימו כתם גדול ובוהק של חוסר אמינות. והנה, בראיון הבחירות הראשון שלו בערוץ 12, טעה ונתן מתנה ליריביו הפוליטיים כשאפשר להם לחזק את הכתם הזה, שעוד יככב הרבה במערכת הבחירות.
מה קורה כאשר קבוצת מחאה, שביססה את קיומה על דה-לגיטימציה של ממשלה מסוימת ושל ראש ממשלה מסוים, נאלצת להודות – או להכחיש – הישג היסטורי תחת הנהגתו? איך מתמודדים עם נרטיב קבוע של "חורבן דמוקרטי" כאשר אותה ממשלה מונעת שואה גרעינית ומחזירה ביטחון, לא רק לעמה אלא לכל עמי האזור?
הבוז הממושך – שמפגינה המחאה ושלוחיה – כלפי נתניהו, והנטייה של האויב להקשיב להם, הפך אותם ל"אידיוטים שימושיים", המשרתים אינטרסים מנוגדים לאלו שלהם עצמם, מתוך עיוורון אידאולוגי. האירוניה היא, שהלעג הפנימי סייע ליצירת מצג שווא של חולשה, ובכך תרם לרגע של הפתעה צבאית. אם תרצו, פרדוקס של שימוש בשנאה ככלי הטעיה.
