האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
באילוצי צנזורה הדהדה השבוע ידיעה על מדינה באזור שהמליצה למדינה אחרת להגיע להסדר שלום עם ישראל ובעתיד בעיתוי מתאים לפתוח במלחמה. הידיעה נגעה ביסודות הכמיהה הישראלית להסדרים ולהסכמי שלום עם מדינות האזור. השיח בנושא הציף את השאלה הישראלית המדאיגה: הלנצח נחיה על חרבנו?
בעוד שבמערב נתפסים מושגים כמו "חילוניות" (סירקולריזציה) ו"אתאיזם" כשלבים טבעיים באבולוציה של חברה ומדינה, הרי שבעולם המוסלמי, ובמיוחד בעיני הוגי האיסלאם הפוליטי, מושגים אלו אינם סתם "זרים", הם נתפסים כבלתי אפשריים ליישום וכקטיעה מוחלטת של המהות המוסלמית.
אנו מכירים בעיקר את המושג השיעי 'תקייה' (تقيّة): יכולתו של מוסלמי לשטות ב'כופרים' באמצעות העמדת פנים. למרות שאין זו הדוקטרינה המרכזית שלהם, סונים קיצוניים וארגונים ג'יהאדיסטיים בהחלט משתמשים בפרקטיקות של "תקייה" (בשמות אחרים וגם במושג: 'תקייה') תוך הצדקת שקרים, הסוואה, התחזות והונאה כתחבולות מותרות במסגרת "מלחמה צודקת".
'תַּקִייַה' היא הציווי ההלכתי על השיעי לשטות ב'כופרים' באמצעות העמדת פנים. בתחילה, השתמשו בה השיעים כהגנה בפני הסונים. התגברות המאבק המוסלמי, במערב בכלל ובישראל בפרט, נתן לה נופך חדש ומבטיח כחלק מ'רעיון ההתנגדות' (המוּקאוומה). גם לסונים, אגב, יש ציוויים הלכתיים דומים.
