האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
כאשר איסלאמיסטים רדיקלים צועקים "ח'ייבר, ח'ייבר יא יהוד", זו לא סתם סיסמה. זוהי איום. זיכרון. הבטחה. ח'ייבר הייתה עיר יהודית בחצי האי ערב. בשנת 628 לספירה, היא נכבשה על ידי מוחמד וחסידיו. התושבים היהודים נהרגו, שועבדו או אולצו לוותר על אדמתם. עבור האיסלאמיסטים, ח'ייבר לא הייתה רק קרב. זוהי תוכנית אב.
אירופה מתקרבת לנקודת שבירה. תנועות איסלאמיסטיות הן סבלניות, מאורגנות ואידאולוגיות. האליטות המערביות מוסחות, מפולגות וחוששות להיקרא בשמות גנאי. קמפיינים של דה-מורליזציה מוודאים שזה יישאר כך. אם אירופה רוצה לשרוד כציוויליזציה חופשית, עליה להתעורר, לפני שיהיה מאוחר מדי, לעמוד לצד ישראל, ולהפסיק לטעות בין פיוס למוסר.
אחת הבדיחות העצובות של ימינו הוא הביטוי 'דת של שלום' שבו תויג האיסלטם הקיצוני ע"י פוליטיקטים מערביים בהשפעת תרבות ה'פוליטיקלי קורקט', שבחסותה גדלה המפלצת האיסלאמית למצבה הנוכחי, המאיים להקריס את המערב תחתיו. המאמר מוקדש לביטוי הזה ולמקורותיו.
לא נראה כי תהליך כניעת אירופה להגירה ולתוצאותיה הוא בר עצירה, וקריסת המרקם החברתי בה היא עובדה מוגמרת. האליטה התרבותית-משפטית (בעזרת בית הדין לזכויות אדם של האיחוד האירופי) ממשיכה להטיל וטו על חוקים המגבילים הגירה, או מבקשים להגן על גבולות ותרבות לאומית. הסוס הטרויאני ימשיך בשלו, עד שהיבשת תקרוס לתוך עצמה! וגם: תחשבו על אליטת ההון הישראלית ובג"ץ, תחשבו עלינו…
בסוף יולי 2025 הכירה צרפת במדינה פלסטינית. תהליך הגיוני לכל מי שרואה מה מתרחש בצרפת בימים אלה. המדינה שנכנעה ללא תנאי לאיסלאם הרדיקלי הפכה למשרתת האינטרסים שלו בעולם. ריכזנו עבורכם אוסף של ממים אינטרנטיים בהקשר לכניעת צרפת לאיסלאם הרדיקלי. אתם מוזמנים לתרום עוד.
אחד הסמלים הבולטים לתהליך האיסלמיזציה של המערב, הוא הסבת כנסיות למסגדים – תופעה שחורגת מממד נדל"ני גרידא, ומעידה על חילופי זהויות דתיות-תרבותיות, על תהליך עומק של איסלאמיזציה אלימה, ועל מלחמת דת, ששואבת מתפיסות דתיות איסלאמיות מסורתיות כגון ג'יהאד ו-פתיחה (futuhat).
אחרי שנים שבהן אירופה הרשתה לעצמה ללעוג לארצות הברית של טראמפ, הגיעה נקודת המפנה שבה היא נאלצת להקשיב, וזעקות השבר של מנהיגי ה- WOKE האירופי עולות לשמים…
באוקטובר 2010 הכריזה קנצלרית גרמניה דאז, אנגלה מרקל, כי "מודל הרב-תרבותיות לאינטגרציה בגרמניה נכשל לחלוטין". 13 שנים מאוחר יותר הצהירה ג'ורג'ה מלוני הצהרות דומות, אבל בתחום בלימת ההגירה וכפיית ההשתלבות על המהגרים, המערכות השלטוניות קפאו. מדוע? בין היתר, כי הזמן שבו ניתן היה לתקן את המצב בכלים דמוקרטיים חלף מזמן, וזכר הדיקטטורות של החצי הראשון של המאה הקודמת משתק אותן…
תארו לעצמכם שהיה מוסלמי פורס את מחצלתו באמצע כביש סואן בישראל ומתפלל, כשהוא נותן לטור המכוניות להמתין. איך היינו מגיבים אז? כיוון שאיננו שייך לתנועת המחאה, אני מניח שהיה מסולק בברוטליות מהכביש, כדי להחזיר את סדר החיים למסלולו. במדינות המערב, המקרה החריג שתיארתי הופך לנורמה, במסגרת ה'אסתנזאף' – ההתשה / השחיקה או הדימום האיטי, שחותרת תחת מרקם החיים התקין של היריב, תוך ניסיון לגרום לו לאבד סבלנות, לגיטימציה פנימית ומשאבים.
מודל הרב תרבותיות נכשל, וזה לא צריך להפתיע. רב תרבותיות היא בעיה מורכבת, ואסטרטגיית הרב תרבותיות היא פיתרון ליניארי, ילדותי משהו. זוהי טעות מוכרת שקרל פופר, אחד הפילוסופים המשפיעים ביותר במאה ה-20, הזהיר מפניה, עוד ב- 1945, וכינה אותה 'פרדוקס הסובלנות': סובלנות בלתי מוגבלת פותחת את הדלת לדומיננטיות של חסרי סובלנות…
