תיק שדה תימן - העוסק בחקירת חיילי כוח 100 בחשד לפגיעה מינית במחבל נוח'בה - יהפוך, ללא ספק, למקרה לימודי במחלקות לאכיפת חוק באוניברסיטאות. זהו מקרה קלאסי של 'תפירת תיק' להשגת מטרות זרות על גב הנאשמים, כשמאפייני החקירה תואמים במידה ניכרת את הספרות העוסקת בסטיות מערכתיות מחקירה הוגנת.
אתם מבינים את הבדיחה? בתיקים בהם באמת יש עבירות שחררו את הנאשם בגלל שיש ללמד את המדינה לקח על אי תקינות בהליך, ובתיקים נגד ראש ממשלה מכהן בהם אין שום עבירה והיו צריכים להמציא אחת שלא קיימת בספר החוקים כדי להגיע לבית משפט - הכל ממשיך כרגיל למרות 'הסדום והעמורה' שמתגלה על בסיס יומי.
מערכות מתהפכות. זוכרים? לא הייתה עוד פרשה כמו פרשת הפצ"רית - יועמ"שית, והשלכותיה רבות היקף. כמו שזה נראה עתה, ולפי רמת ההיסטריה השוררת בצמרת הפרקליטות, הפרשה מאיימת להקריס את המאחז רב השנים של אליטת ההון במערכת האכיפה, ולשנות אותה עד היסוד!
השבר ביחסים האסורים בין המשטרה לפרקליטות מביא בשורה גדולה לדמוקרטיה הישראלית, שמנסה להשתקם מהאונס הברוטלי שהיא עוברת מידי שופטי בג"ץ ועושי דבריו במשרדי היועמ"שית והפרקליטות. יש לנו סיכוי לקבל בעתיד מערך חקירות עצמאי, שיעמוד על זכותו החוקית לאזן את כוחו של מערך הפרקליטים, כיאה לדמוקרטיה אמיתית.
תקציר: 'שיטת התיק הפתוח' הוא מושג שנטבע על ידי שר המשפטים לשעבר, דניאל פרידמן, בספרו הארנק והחרב. עצם קיומה של חקירה או בדיקה נגד איש ציבור בחשד כלשהו, מונעת ממנו לכהן במשרות מסוימות, או 'שומרת אותו בתלם'. שיטה זו היא דרכה של הפרקליטות להטיל אימה על אנשים המסכנים אותה ולשתקם. אולם ככל שאליטת ההון ומשרתיה במערכת האכיפה…
אם יש אדם שדמותו הושחתה בציבוריות הישראלית, לבלי היכר וללא תרופה, הרי זו דמותו של נשיא המדינה לשעבר משה קצב. עדות לכך אני חווה בתגובות הדחייה והמיאוס של קוראים רבים לעצם העיסוק שלי בפרשה. אבל הגיעה העת ש'ירד לכולנו האסימון' לגבי האופן שבו מתנהלות חקירות במדינת ישראל, ואם כך 'טופל' נשיא המדינה, חישבו מה יקרה לכם, אם יגיע היום ותאלצו לפגוש בחוקרים...
שימוש לרעה במערכת האכיפה הוא סטייה מערכתית מוכרת, וקיים היום בכל מדינות ה- WOKE הפרוגרסיביות המערביות. מהותו היא השימוש במערכת האכיפה לצרכים אחרים: ביורוקרטיים, פוליטיים וכדומה. התוצאה המידית שלו היא אבדן האמון במערכת האכיפה ואבדן הלגיטימציה הציבורית לפעולתה.
תרומתו החשובה ביותר של איתמר בן גביר לדמוקרטיה הישראלית לא הייתה ארגון כיתות הכוננות וחלוקת הנשק וגם לא הפסקת תנאי היתר של העצורים הביטחוניים, אלא ניתוק הקשר הגורדי שבין המשטרה לפרקליטות. אם עד היום הייתה המשטרה הגורם המבצע של הפעולות הלא חוקיות במהלך החקירות הפוליטיות של הפרקליטות, הרי שחשיפת מעללי חקירות נתניהו גרם לה להבין, שבערבו של יום ישלמו אנשיה את המחיר. הקשר הזה, שיתוף הפעולה הזה בין שתי הרשויות - שאמורות היו במקור לאזן זו את זו - הוא שהפך את מערכת אכיפת החוק למסוכנת כל כך!
שימוש לרעה במערכת האכיפה הוא מצב, שבו החקירה איננה מכוונת לחקר האמת במקרה מסוים, אלא משמשת כלי ל'הקרסתו' של הנחקר, מסיבותיה הפנימיות של המערכת, בלי קשר לשאלת אשמתו. זו הסיבה לכינוי: 'כנופיית שלטון החוק'. אנו חיים עם התופעה הזו כבר שנים, אבל בכל זאת משהו השתנה: אם בעבר שליחי אליטת ההון היו מבטלים את הדברים כ'תיאוריות קונספירציה', הרי שהיום לא רק שמקבלים זאת בטבעיות, אלא אף מתגאים ביכולת הזו, ומאיימים בה בגלוי.
מה קורה אם הפרקליטות צוברת עוצמה יתרה ומפעילה לחצים ישירים ו/או עקיפים על שופטים, באופן שעלול לערער את עקרונות ההפרדה בין הרשויות? מה זה אומר על שלטון החוק, עצמאות השופטים ואמון הציבור במערכת המשפט? אצלנו, זה מורכב הרבה יותר מ'סתם' התמסמסות הפרדת הרשויות. הפרקליטות ושופטי בית המשפט העליון מצויים היום בחזית אחת, המגויסת לשימור מעמדה של אליטת ההון הישראלית. לכן חשובה 'אחדות השורה' שבעתיים, גם על השופטים ברמות המחוזי והשלום.