האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
מה דוברות משטרתית חכמה צריכה לעשות בהפרות סדר – או יותר נכון, מה היא לא צריכה לעשות – כבר סיפרנו לא פעם: לא לשלוח בכירים למצלמות; כי בכירים מדברים שטויות ורבים מבקשים להגיב להם כי זו דרך להתבלט בתקשורת; והאש מתעצמת במקום לדעוך…
תפקידו של מפקד מחוז באירועים מורכבים הוא בעיקר תודעתי, הרבה מעבר לפיקוד על האירוע עצמו. עליו לשמש כבמאי ולעצב את האירוע. לביים אותו נכון; לנצל הזדמנויות תקשורתיות; לברוח ממלכודות ולהקרין שליטה, על מנת שהאירוע ייצרב נכון בתודעה הלאומית; או, לפחות, שהנזק ימוזער…
אני בעד לאפשר לשוטרים שיקול דעת… אבל הנה הקאטץ: ומה קורה כשאין להם את המבנה הנפשי והמקצועי, על מנת שיוכלו לשקול את השיקולים השונים, הערכיים, כדי שברגע העימות, יקבלו את ההחלטה הנכונה"?
אחת הדילמות המרכזיות בשיטור הינה האיזון הראוי בין ביטחון הציבור, סדר ציבורי וזכויות האדם והאזרח. אחד המאפיינים הבולטים בפונקציה של שמירת הסדר הציבורי, הוא: Discretion. משמע, שיקול הדעת הרחב, שיש לשוטר ו/או לקצין משטרה בקבלת החלטות…
סידרת הטלוויזיה "מחוז ירושלים" בערוץ כאן 11, העניקה כבוד ראוי ללוחמי היס"מ, ובתוך כך הצליחה לבטא, הרבה מעבר לשיר הלל יחצ"ני. היא פתחה חלון למבט מקצועי על המאבק היום יומי למימוש שלטון חוק וריבונות בערים הראשיות ההולכות וגדלות…
כשיורדים לקרקעית, נשאר רק להמריא… בעת האחרונה ניתן לראות ניצנים ראשונים של התעשתות וחזרה לפרודוקטיביות, שאפיינה את דוברות המשטרה בימיה הטובים…
כתבי המשטרה – וגם הציבור – פגשו בפיגוע האחרון בתל אביב – שעד כתיבת שורות אלה טרם הסתיים – מדיניות דוברות שונה של המשטרה. הבכירים אינם רצים למיקרופון. מי שדיבר היה מפקד המרחב הרלוונטי ותו לא. האם נהגה המשטרה נכון מבחינתה?
מבחינתה האישית בהחלט כן. מבחינה ציבורית, ממש לא. נבחן את שני ההיבטים הללו:
עם התפרסם מסקנות וועדת הבדיקה של אסון האבטחה במצעד הגאווה, אנו יודעים יותר על כשל החשיבה שיצר אותו, ושקיים גם במסקנות הוועדה הבודקת, שהותירה את מפקד המחוז בתפקידו ו"העיפה" את אנשיו. מסתבר כי מפקד המחוז לא ראה את אבטחת האירוע כמכלול הוליסטי, שיש להנהיגו מלמעלה כמכלול אחד; אלא כרסיסי תפקידים שניתן לפזרם בין גורמים שונים הכפופים לו, מבלי שהוא יפקד ישירות על האירוע…
[הצילום הועלה לויקיפדיה ע"י Jean-Léon Gérôme, והיא נחלת הכלל]
הערב התבשרנו כי ועדת הבדיקה לבחינת מחדל אבטחת מצעד הגאווה בירושלים סיימה את עבודתה וגיבשה את רשימת המודחים. שבעה קצינים הודחו, ולשלושה נרשמה הערה פיקודית (ראה התרשים בתחתית המאמר).
בימי רומי העליזים – בעיקר בין המאה ה-1 לפני הספירה ועד המאה ה-2 לספירה – היו קרבות הגלדיאטורים מקור השעשוע העיקרי לאזרחי רומי. הגלדיאטורים הללו – עבדים שנידונו לכך כעונש על פשעים מסוימים, שבויי מלחמה, ומתנדבים בתשלום – היו נלחמים ביניהם או כנגד חיית טרף. הקרב היה מסתיים, בדרך כלל, במות אחד הלוחמים.
אם היה הקהל רגוע, אם הימים היו טובים, היה הקיסר מסתפק בהרוג אחד. אם קודם לכן הפסיד הצבא בקרב, אם עלו המסים או התגלתה שערורייה בקרב האצולה, הוא היה מורה להגדיל את מכסת הדם.
איך קורה שארגון כמו המשטרה – שהשקיע ימים ולילות רבים בהתכוננות למצעד יום הגאווה – כושל דווקא במובן מאליו? ובכן, לא רק שזה קורה, זה קורה לארגונים צבאיים הרבה מאוד, וכמובן מהסיבות הלא נכונות. אסביר…
